משהייתי קטנה, ממש כזו פספוסית מושתנת,כולם אמרו שאני נאיבית.
הגננת אמרה את זה כשהבאתי את הצעצועים שלי לילדים אחרים, אמא
שלי אמרה את זה כשאמרתי שהוא יתקשר, אפילו החברות שלי אמרו את
זה, אחרי שראינו כלב מת בשינקין , ואני הייתי בטוחה שהוא ישן.
נאיבית, נ-א-י-ב-י-ת.
כולם שיגעו אותי ואמרו שעם נאיביות לא מגיעים לשום מקום
בחיים.
שזה חמוד שממש קטנים, אבל עכשיו הגיע הזמן "להרים מבט" ולתפוס
את המציאות.
אבל אני, בשלי-נאיבית.
אפילו שכבר הלשון שלו היתה עם לשוני, ורגליו פיסקו את שלי,אני
בשלי-נאיבית.
גם שהלכתי לבית אבות , לכל הזקנים הרועדים עם הקקטר, ועזרתי
להם לנקות את הפה מהדייסה, אפילו הם אמרו שאני נאיבית.
המילה הזו חזרה גם בחלומות שלי. חברותיי ציירו לבבות קטנים
ומציאותים ליד שמות של בנים מציאותיים, ואני כתבתי את המילה
נאיבית פעם לאורך ופעם לרוחב.
גם כשטענתי את הרובה ריצדה לי המילה מול העינים, הכדורים נכנסו
בלי שום בעיה, יותר קל ממה שציפיתי, החבאתי אותו בתוך המעיל
הארוך שלי.
השומר,שכבר הכיר אותי-הנאיבית, נתן לי להכנס וחייך אלי חיוך
ששמור רק לנאיבים.
נכנסתי בשקט לכיתה , כולם כבר התחילו את השיעור הקטן והטיפשי
שלהם, יריתי צרור, צרור מרעיש, הדם ניתז על ידי ועל פני, הרבה
יותר דם ממה שחשבתי-נאיבית.
אבל אחרי שראיתי את פרצופם המזוגג, או מה שנשאר ממנו, התחלתי
לצחוק, צחוק היסטרי, מציאותי, בוגר, פתאום, פתאום הבנתי -
שנאיבית, אני כבר לא אהיה. |