[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
ארגז הקרח

יצא לאור באסופה ביקור המוזות בהוצאת טבע, ספטמבר 2005


כשהמקרר שלי החל לבכות, הזמנתי את הטכנאי. הוא הגיע, בדק,
החליף גומייה והלך. כל כך פשוט חשבתי בלבי. מקרר 'נו פרוסט',
כבר שכחנו שפעם היה אחרת.

"מה זה שכחנו?" היא קופצת מולי, במכנסי התעמלות כחולים קצרים
עם גומיות סביב הירכיים, מחסירה מלבי פעימה ועוד אחת. "אני לא
שכחתי," היא מתריסה נגדי ומתיישבת על הספה, רגליה יחפות,
כתמיד. "לא שכחת אה?"  היא ממלמלת. שן קדמית אחת שלה שבורה,
אבל עדיין החיוך שלה רחב וכובש. אחרי כל כך הרבה שנים, אני
נרגשת לראותה, אבל משתדלת להישאר רגועה.

"את רוצה לספר?" אני מציעה באופן הכי טבעי שאני יכולה, ובעצם
מעונינת לשאול אותה היכן התחבאה כל השנים, אבל משתתקת. היא
מגרדת בראשה עם העיפרון השחור שהיא מחזיקה מאחורי האוזן, בדיוק
כמו טובינקה בעל חנות המכולת. "את יודעת מה," היא נעתרת, "אני
אתחיל ואם אשכח משהו, תוסיפי את."

"אין בעיות," אני מגמגמת ומתיישבת מולה, מתקשה לנשום בגלל כאב
ישן שמתעורר, וגם חוששת להפחיד אותה, אז אני כמעט לא זזה. לידי
כוס קפה  שמתקררת, ואני ממתינה.

"אימא תמיד הייתה שותה קפה שחור, את זוכרת?" היא מתחילה.
וכיצד יכולתי לשכוח, חולפת מחשבה במוחי, אבל אני לא מפריעה לה.


"לפעמים הייתה מבקשת ממני שאטחן לה את הקפה במטחנה ההיא
הידנית. לא תמיד התחשק לי כי זה לא היה כל כך פשוט. היה צריך
להפעיל הרבה כוח כדי לטחון קפה לכוס אחת וכל שנייה רצתי אליה,
'אימא, כבר מספיק?'  אימא הייתה מחייכת ולוקחת מידי את מטחנת
הקפה ואומרת, 'תודה חמודל'ה שלי. את יכולה עכשיו ללכת לשחק,'
אבל אני הייתי נשארת בגלל ריח הקפה, וגם בעבור הסיפורים. אם
היה לה כוח היא הייתה מספרת לי סיפור, אבל רק אם היה לה מצב
רוח טוב ולא עבדה בלילה, ואף יולדת לא מתה. ידעתי רק מלהסתכל
על הפנים שלה מתי אפשר לשאול שאלות או לספר משהו ומתי צריך
לשתוק. ולפי איך שהייתה מבקשת ממני שאכין לה את הכוס קפה או
שארוקן את המים מארגז הקרח..."

יש פרטים שאני לא כל כך זוכרת. אני ממש לא בטוחה שאימא סיפרה
לי סיפורים אבל אין מה לעשות. הזיכרון שלי כבר לא משהו. אז אני
לוגמת טיפונת קפה, כמעט שלא נעה  ומאפשרת לה להמשיך. "ארגז
הקרח," היא מנסה שוב, אבל משום מה ההתלהבות שלה קצת דעכה. אני
רואה אותה מהורהרת וטיפות זיעה מתחילות לבצבץ על מצחה.

"כמה כאבי לב גרם ארגז הקרח לאימא ולי," היא אומרת, אחרי הפסקה
שבעיני נראית כנצח.  "כמה פעמים שכחתי לרוקן אותו, והוא הרטיב
את כל המטבח הקטנצ'יק ואני הייתי צריכה לעמוד עם הסמרטוט
ולאסוף את כל המים, מקווה שאימא לא תנחש. אבל אימא תמיד ידעה,
והייתה שואלת בקול עייף כזה אחרי אנחה כבדה,  'שכחת לשפוך את
הארגז? לא נורא, קורה.'"

עוד היא מתרכזת,  ואני נזכרת שלכולם באותה תקופה היה ארגז קרח
אבל אף אחד לא סבל כמונו, כי מוכר הקרח היה מגיע תמיד בשעות
הבוקר, כשאימא  הייתה בעבודה...

"את זוכרת? אני רואה שאת מתחילה להיזכר," היא מחייכת אלי
ומושכת בחולצה. אוי, אני חושבת בלבי, את התנועה הזו אני מכירה.
גם לבן הבכור שלי יש בדיוק  אותה התנועה. גם הוא מושך את
השרוול כלפי מטה כשהוא קצת נרגש.

"אז ככה," היא ממשיכה, "את בטח זוכרת איך שהמוכר היה משאיר את
הקרח עטוף בשמיכה, בתוך האמבטיה במעלה המדרגות. ואני הייתי
צריכה לבקש יפה מעודד או ממיכאל שיעזרו לי לסחוב את הקרח
פנימה. אבל אז כבר היה נשאר ממנו רק חצי או רבע  ואם היה מאוד
חם, כמעט לא נשאר ממנו כלום. זוכרת גם שהלכנו לראות כיצד עושים
קרח?"

"כן," אני מחייכת, "אבל עד היום..." אני מתחילה.  "...עד היום
אני לא מבינה איך עושים קרח."
"גם אני," היא צוחקת, ויש לה צחוק כזה מתגלגל. אלוהים. שכחתי
שאפשר לצחוק ככה מכל הלב. וכשאני שומעת אותה צוחקת, הלב שלי
נצבט. לאן נעלם הצחוק שלי? אני חושבת  שהעצב חלקו נוצר שם בתוך
ארגז הקרח ולמרות שהקרח נמס כבר מזמן, העצב עדיין לא כל כך.

אני נזכרת כיצד אימא סבלה בשקט. כמה פעמים לא  הייתה  לה ברירה
והייתה צריכה לזרוק אוכל שהתקלקל, דבר שהיה הורסת לה את מצב
הרוח לכמה ימים. פעם גם ראיתי אותה בוכה, בסתר.  אבל כעסה שלה
היה מתעורר כשאבא  היה מזמין את כל החברים שלו  ושם על השולחן
את כל האוכל, שאימא עמדה ובישלה בשבת. את הסיר עם העוף שהיה
חתוך לחתיכות קטנות כאלה, ואת הקערה הלבנה הענקית עם הכיסנים.
אני זוכרת איך אימא פעם התרגזה באמת, כשאפתה כיסנים ועד שקמה
ממנוחת הצהריים לא נשאר מהם ןלו אחד. אבא ישב, האזין לרדיו
ובפיו  הכיסן האחרון. אימא הביטה בו במבט כזה קצת עקום ויצאה
החוצה  לעשן סיגריה, ואבא רץ בעקבותיה מוציא מפיו את שארית
הכיסן, מגיש לה אותו ואומר, "מה, לא אכלת? ואני חשבתי שטעמת
כשיצאו מהתנור." לקח לו הרבה זמן לפייס אותה.

אלה היו המריבות הקטנות. הגדולות היו תמיד סביב כסף. אימא רצתה
שאבא יעבוד קבוע ואבא רצה רק לחפור בורות, כי קיבל על כל בור
הרבה כסף. אבל אחר כך כשהגיעו הגשמים לא עבד וכל הכסף התמוסס.
כמה שאימא ניסתה לשכנע, כלום לא עזר. אבא הלך לחפור בורות
ואימא עבדה בלילות ואם אפילו הייתה רומזת   כמו "מה עשית עם כל
הכסף שהרווחת?"  היתה לו תשובה מוכנה מראש, "לא נשאר כלום אז
תחשבי שלא הרווחתי..."

"אז תחשבי שלא הרווחתי..."  צועקת אלי האורחת שלי  בעלת השער
הישר והמכנסיים הכחולים. "היי, את לא מקשיבה, לאן ברחת?"
"סליחה, חמודה שלי," אני עונה ומרגישה כיצד פני מתלהטים והסומק
עולה לי מהצוואר עד לשורשי השערות. היא האורחת שלי שוב צוחקת
וצחוקה מתגלגל. כמה הייתי נותנת כדי שתוכל להדביק אותי בצחוק
שלה. "רוצה לשמוע את המשך הסיפור או לא?" היא אומרת בטון
מתפנק.
"כמובן, חמודה שלי, כמובן," אני מגיבה, כי אני לא רוצה שתלך.

"אז, ככה. יום אחד כשחזרתי הביתה,  די נבהלתי כשראיתי משאית
ענקית עומדת ליד הכניסה לבית שלנו. למה נבהלתי? כי במשאית כזו
ענקית עזבה שלינקה, זו שגרה בקצה הרחוב שלנו,  אז איך שראיתי
את המשאית טסתי הביתה. הייתי משוכנעת שהם עוזבים ומשאירים אותי
מאחור. אבל, כשנכנסתי ראיתי את אימא  יושבת עם שני גברים זרים
וכולם שותים קפה שחור ומעשנים סיגריות וצוחקים. נבהלתי עוד
יותר עד ששמעתי את אימא שלי אומרת, 'חמודה שלי, לכי למטבח
ותביאי לי כוס מים קרים.'  לא כל כך התחשק לי, כי רציתי לשמוע
על מה הם מדברים ולמה הם צוחקים, אבל  אז במטבח ראיתי אותו.
כלומר לא ראיתי את ארגז  הקרח, אלא ראיתי את המקרר.

נעמדתי מולו והתחלתי לצעוק, 'אימא מה זה?' והיא רצה אלי וחיבקה
אותי מאחור ואמרה, 'את רואה, יש לנו מקרר חשמלי תוצרת פילקו',
ואמרה את המילה הזו כל כך בגאווה שחשבתי שזה משהו שכנראה יש רק
למלכה. 'פילקו.'  כמובן שכל היום ובעצם כל השבוע באו לבקר
אותנו השכנות מהרחוב שלנו  וגם מרחוב הבונים ומרחוב עמק
יזרעאל. אפילו אימא של תהילה הגיעה לראות ולבדוק את מקרר
ה'פילקו' שלנו. אחרי הכל אנחנו היינו הראשונים שהיה לנו מקרר
חשמלי, ולא סתם, אלא של פילקו."

דווקא את הקטע הזה עם השכנות, אני באמת לא זוכרת. ויש לי הרגשה
מוזרה שהיא הקטנה הזו ממציאה קצת מהדמיון שלה, אבל אז אני
נותנת בה מבט ורואה את הקמט שלה במצח ויודעת שגם לי יש את הקמט
הזה בדיוק באותו מקום, אבל שלי הרבה יותר עמוק ונזכרת מתי נולד
והיכן...

היא הקטנה לא שמה לב אלי וממשיכה כאילו זה משהו יום יומי שהיא
יושבת לידי ומספרת לי. "עם אבא היה סיפור, כי הוא  קודם כל
מאוד שמח שיש לנו מקרר ואחר כך שאל מאיפה היה לאימא כסף וקצת
התנפח ורק אחרי שהלך למשפחת לזרוביץ  וישב שם יותר משעה, חזר
ואמר, 'טוב, הבנתי. אם זה מה שאת רוצה, שיהיה.' ולא אמר יותר
כלום."

לא נכון, אני מתמרדת. ורוצה לצעוק, אבל לא אומרת לה כלום. די
מוזר לי שדווקא את הקטע של המכות שכחה. מחקה לגמרי  כיצד אימא
הסבירה לו שחסכה פרוטה לפרוטה ונתנה למשפחת לזרוביץ לשמור על
הכסף שלא יתבזבז, כיצד הגיב בכעס והווריד במצחו החל פועם
במהירות, כיצד נעמדתי ליד הדלת לחדר השינה ואמרתי, "אתה לא
תרים יד על אימא שלי," אבל  אבא בכל זאת  הרים יד ופגע בי והאף
שלי החל לדמם. ואבא, במקום להצטער ולדאוג לאף שלי, רץ לקחת
סמרטוט ולנגב את הדלת החדשה שהדם לא יקלקל לו את הצבע.  ואני
נשבעתי שאני לא אשכח את זה לעולם. אני מציצה בה ולא מבינה כיצד
היא שכחה ואני הגדולה עדיין זוכרת.

אחרי שתיקה אני מגמגמת, "תגידי, לאן נעלמת כל השנים האלו?"

עכשיו היא  הקטנה מרצינה והקמט שבין עיניה שוב מעמיק.
"כשעזבתן את ואימא את הבית, נשארתי מאחור. חשבתי שצריך לשמור
גם  קצת על אבא שלא יישאר לבד, וגם זכרתי מה אמר כל הזמן
לאימא, 'אם תעזבי אותי אקפוץ מתחת לגלגלי הרכבת'. אז ליתר
בטחון ישבתי, את יודעת, על המדרגות וכל פעם הלכתי לבדוק אם הכל
בסדר אצלו, ואחר כך כבר לא רציתי לעזוב אותו. הוא,  גם הוא היה
די אומלל למרות שאי אפשר היה לראות עליו."

"ולמה חזרת?" אני שואלת וקולי קצת רועד.
"אני חושבת שהגיע הזמן להתאחד את לא חושבת?" עונה לי
הקטנה-גדולה הזו. "הגיע  כבר הזמן להתפייס גם איתם, גם
אנחנו."









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש פרסים?


פודל קסטרו


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/12/01 21:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה