אני מנסה לפרוש כנף,
לברוח מהכול, להיעלם, לשכוח.
אני רץ, מנופף בידיי בכל כוחי,
מקווה, שכשאקפוץ, לא אתרסק אל המציאות.
המצב הקיים אינו לרוחי.
לכן, הכתיבה היא מעין מפלט אחרון,
אליו אני נסוג כשהשאר נכשל,
כשההגנות קורסות, כשהדמעות חוזרות.
כשאני שב למחוז הדיכאון.
מנסה כל כך להימלט מהרשת!
מהקורים שרק עכשיו אני מסוגל לראות...
מחפש, לכוד, אחר כל אפשרות לשנות
את הגורל הגלום בשיני הארס החדות.
זה הסוף, להתר -
רוח חמימה אותי לפתע עוטפת,
דוחפת, סוחפת אל עבר האור.
שוב, כה קרוב! ניצלתי בסוף.
ההגנות שוב עומדות, מתכוננות לבאות,
כשלהתקפה הבאה אצטרך אותן לחשוף. |