[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה כבר שעה וחצי שאני נוהג. עד כה ישנו הרושם שכל רמזור בכביש
הארוך הזה מסוכסך איתי. בדיוק ברגע שאני מגיע לפאתי הצומת הם
כולם הופכים לאדומים. דווקא בזמן שבו אני מעוניין להגיע מוקדם
ככל האפשר, דווקא אז כל העולם מתריס כנגדי. היום זהו היום שבו
אשוב לראות את כל חבריי אחרי זמן רב שבו הייתי עסוק מדי בלהיות
שלם עם עצמי. תמיד אמרתי שכדי לפתח מערכת יחסים, עם כל אדם
באשר הוא, קודם כל עלייך להיות שלם עם עצמך. אחרת, אתה פשוט לא
יודע מה אתה רוצה מעצמך, קל וחומר מאחרים.

ואני ידידי, אינני אדם שלם, ובכל הזמן הזה שחיפשתי את עצמי,
הפכתי לאדם בודד. אמש אמרתי נואש ומלכתי בליבי כי היום אפגוש
אותם, את כולם. שמתי את פעמי לעבר המכונית, והנה אני נוסע אל
עבר המועדון בו כולם נפגשים בכל ערב יום שישי. השעה כבר 23:32
וחוששני כי בקצב הזה לא אספיק לחפר על הנתק שגרמתי. אבל הבאתי
פיצוי קל. הנה, הבקבוק שמפניה הזה ששוכב לו בכיסא שלידי הוא
אחד המשובחים ביותר. מקודם, עצרתי בצד לקנות חפיסת סיגריות
והוא פשוט קרא בשמי. או! דמותו של איתן הגבוה רוקמת עור וגידים
למול עיני, וחיוכו התמים של גיא. כמה משתוקק אני לראות שוב את
גיל מקפץ שיכור. ואם לומר את האמת אפילו את אבי.

הגעתי לרחוב והתחלתי מאט את המהירות. רציתי לנסוע לאט ליד פתח
המועדון ולנופנף להם לשלום, לראות את הבעת פניהם התמוהה ואת
שימחתם בעת שיראו אותי. אך הרחוב נראה שקט מדי, התקרבתי מעט
יותר עד שעמדתי היכן שזכרתי כי המועדון נמצא. אך מעל מפתן הדלת
התנוסס לו שלט גדול ומואר "מוסך ויקטור". הרגשתי צביטה עמוקה
בחזי. חניתי בצד וקרבתי לשלט. אכן היה זה המקום. זמן רב עבר,
רב יותר משחשבתי. ליטפתי קלות את הדלת מביט בכתמי הצבע שהתקלפו
מעל העץ הרקוב וריח הגריז ממלא את ריאותי. עצמתי את עיניי,
נזכר ברגעים שבילתי לצד דלת זו. אותם רגעים שהפיחו בי מעט
שלווה. היו אלו ימים נפלאים, בהם קיפצנו ללא כל סיבה נראית
לעין לצלילי מוזיקה שאין אנו מכירים. כל אחד עוטה את חיוכו
הצבוע ואומר "כייף לא נורמאלי מה?". האמת היא שכולנו פשוט
הרגשנו צורך למלא אחר נורמה חברתית שאומרת "יוצאים ביום שישי".
אותם הימים שכל מה שעיניין אותנו היה לפגוש מישהי, וכאן יקירי,
לא היו חסרות בנות. הצתי לעצמי סיגריה אחת ולקחתי שאיפה ארוכה.
קול סירנות ואור כחול שטף לרגע את הכביש. ואני כבר לא מיהרתי.
התיישבתי כשגבי נשען על הדלת. ועצב איום תקף אותי.

הפעם האחרונה שאני זוכר שבכיתי היתה בכיתה א', היה זה ילד גדול
ממני שהפלא בי את מכותיו. ישבתי בצד ובכיתי. לאחר זמן מה חשבתי
לעצמי, מדוע אני בוכה? האם יש בכך כל היגיון? הלוא הכאב אינו
כה חזק והבכי הינו נשלט. מאז לא בכיתי יותר, כאילו באותו רגע
איבדתי את היכולת לעשות כן. והיום, היום דמעה אחת פרצה החוצה.
אומנם רק דמעה אחת אך משקלה היה כבד כ 20 שנה של עצב והמון
בדידות. כך ישבתי לי שם, נשען על הדלת הישנה. אני חושב שהייתי
שם כשעתיים וחפיסת סיגריות אחת.

הירח היה סומא והרגשת העצב שלי התחלפה בתחושת קור אימתנית.
חזרתי למכונית והתנעתי. הייתי בדרך הביתה. מוזר הדבר, אך ביום
המחרת עידו התקשר אלי. "שלום" הוא אמר, "מה שלומך?". "טוב
תודה" עניתי. "אתה יודע, חיפשתי אותך אתמול" אמר. "כן?!" שאלתי
מופתע, "לא ידעתי.". "כן, איפה היית באמת?" שאל. "ישנתי"
שיקרתי. "אני מבין, טוב סתם התקשרתי לשאול מה שלומך". "ממ..
טוב, להתראות". והוא ניתק. חבל. דווקא רציתי לדבר איתו, אך
באמת שלא היה לי על מה. אני משער שזה די בגללי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חרגול, עורך
משנה ובועז רימר
טסים בכדור
פורח.
פתע מודיע
הטייס: עקב משקל
עודף אנו בסכנת
התרסקות, נא
היפטרו מחפצים
מיותרים.
חרגול משליך
סלוגן, ומסביר:
יש לי הרבה
כאלה.
עורך המשנה
אומר: יש גם
הרבה כמוני,
וקופץ החוצה.
בועז מביא נוגרה
לחרגול, משליך
גם אותו ואומר:
היה לי אחד יותר
מדי מאלה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/3/99 5:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה