וכל בוקר
מתוך אותה תחושה
מביטים מהחלון
איך הילדים משתנים
מה יותר מסוכן היום
אי אפשר לספוג יותר
מלטף את הפנים
מנסה להירגע
שאת ישנה
אני שואל
כמה זמן נותר
לא נרדם
הרעשים בחוץ
קולות של מלחמה לא ברורה
ואנחנו אהבנו, לנסוע רחוק
כדי להתגעגע,
אבל העבר תמיד חוזר אלינו
מבקש נחמה
דמיינתי אותנו יושבים
על ספסל קטן
כמו היינו בני שבעים
וראינו את העולם נעלם
פעם היינו כמוהם את אומרת
ואני מנסה להיזכר
כל בוקר מאותה תחושה
לא יכול להשתחרר
את כבר לא שואלת
אם היה לנו טוב, היה לנו רע
ואני מכין לך קפה
ויוצא החוצה בחרדה
מה נעשה, כשנגיע לגיל 70?
היו כאלה שהשתגעו
היו כאלה, שויתרו מזמן
על הצורך לחלום
את ישנה, ואני קם בשקט
פעם אהבנו לצאת אל הפארק
לראות איך הכל מתמלא בשנייה
ומתרוקן לאט
ניסיתי להצחיק אותך
אחר כך, שתקנו
כמה רחוק, יכולנו לנסוע
כדי לחזור אל הנקודה שלנו
ומה נעשה, כשנגיע לגיל 70?
הילדים כבר לא יהיו ילדים
לא יודע מה מפחיד יותר
ואת תמיד אומרת, תירגע
בסוף, הכול חוזר אל המסלול
ממשיך אל אותה נקודה
ובגיל 70, נשב על אותו ספסל
נביט סביב
ונשאל, איפה היינו כל הזמן הזה
מתי עזבנו, שחזרנו כל כך מאוחר