את טורקת את הדלת, לאט
כל שנייה, נמדדת בצורה שונה
מתיישב ליד השולחן
בכל פעם, רוצה לכתוב
את מה שהמחשבות לקחו
כשתחזרי, יחכה לך שיר על השולחן
זה תמיד אותו מחיר,
תמיד אותו ניסיון
והשורות מסתירות את המילים
הצורות מחפות על חוסר הבנה
רואה אותך נכנסת למונית
רבע שעה, ואת תיעלמי בתוך היום שלא נגמר
אני אחכה שיתחילו החדשות
בסופן, תהיה שתיקה
ואני אתחיל לצייר אותך במילים
זה אף פעם לא קרוב
זה אף פעם לא מספיק
חושב עלינו, איך התפשטנו מן הזמן
פעם אמרת לי, שזה לא אנחנו
הוא פשוט המשיך לבד
על מה את חושבת עכשיו?
איך נראים לך השנים
שאת שוכבת לצידי
מנסה להרהר, כמה זמן עוד נשאר
ואולי אחרי הסוף, יתנו לנו לחזור להתחלה
נשב על ספסל מול הים
לא נשאל דבר, לא נחכה שיבואו המילים
כמו מובנות מאליהן
ובינתיים הדף, מתרוקן ממחשבות
יכולה להתחיל המלחמה, יכול להיות, שטוב באיזה מקום
לפעמים אני מדמיין אותנו, שוקעים לאט בימים
זיפים, שיער לבן, קמטים, הכול אמיתי
את אומרת, שאת לא מפחדת
גם מן הקללות, למדנו דבר מה
מביט בשעון, סופר את הדקות בלי לשים לב לכיוון
עוד מעט תחזרי, עוד מעט העולם ילך לישון
ואנחנו נוכל להירגע, לצאת מן המחבוא
כותב אותך לאט, לא מפספס את הקווים
את אומרת, שיש בנו פרטים שלא נגלו
כל יום, אני מחפש בך
משהו חדש
לא מחוסר ברירה, לא מתחושה של פחד
יום אחד נתעורר, נגלה שהים קרוב
נלך לאט, בעדינות
אשאל אותך, על מה את חושבת
ואת תעני, שאין לנו יותר על מה לחשוב
אז אדע, שאין צורך בשירים, אין צורך במילים
שהשורות מסתירות
ובינתיים, עוד מעט ערב,
שתבואי, הדף יתמלא מילים, לא אוכל להסביר את ההקשר
את בוודאי תחייכי אלי, כמו לא הייתי שם מעולם
תחיה, תחיה, את תאמרי לי, יום אחד הים יהיה קרוב אלינו
והשיר יחכה לך על השולחן |