אהבנו אחד את השניה ממש, אהבה כזאת כמו בשירים ובאגדות
חוץ מדבר אחד, אף אחד לא הודה באהבה שלו לאחר.
מערכת יחסים כזאת, שהיתה בנויה על מין פלירט כזה.
מן משחק כזה ששנינו חושבים שהוא רק משחק ויודעים שהוא כיסוי
למשהו הרבה יותר גדול.
עם כל מפגש בינינו היה מן משחק קטן שבו היינו מנסים לגרום אחד
לשניה את האמת, אבל לחכות שהצד השני יאמר את זה קודם
כי אם אני אומר ואת לא, זה כבר יהיה מצב שלא נוכל לחזור ממנו.
אז שיחקנו לנו ככה.
וזה לא היה רק כשניפגשנו, גם כשדיברנו בטלפון או במחשב.

בפעם האחרונה שנפגשנו זה כבר לא היה יפה כמו תמיד,
דיברנו, ואז את התעצבנת עלי על משהו.
אני אפילו לא זוכר על מה ואני בספק אם את יודעת.
והתחלנו לריב, היה ממש מגעיל,
זרקנו מהפה שלנו לכלוך והקאנו על עצמנו את כל מה שבלענו במשך
כל השנים שהכרנו בכלל ובפרט בשנה האחרונה.
לקחתי את הדברים שלי וברחתי מהבית שלך אל הגשם כשיצאת אחרי
הייתי צעדים ספורים בלבד מהדלת שלך.
צעקת אלי שאני אסתובב, כשהסתכלנו אחד על השניה העיניים שלי
צרבו, כמו שבחיים שלי לא הרגשתי.
והטיפות הקצת מלוחות שהתערבבו לי עם הטיפות המתוקות.
הסתכלת עלי "אתה בוכה?" שאלת
ואני בידיעה ששנינו יודעים עניתי שלא "זה רק הגשם".

חזרתי הביתה, הפעם לקחתי את הדרך הארוכה, משהו כמו להקיף את כל
העיר לפני שאני אוכל להכנס אל הבית שלי.
הלכתי לי וחשבתי וכל המחשבות נשטפו לי עם המים.
זה רק הגשם ששוטף אלי כל כך הרבה כאב,
רק הגשם.