אני יושב על המזרקה ליד הדיזנגוף- סנטר. פעם בכמה זמן יוצאת אש
ממרכז המזרקה, מזכירה לי לצאת מהחלומות בהקיץ שלי לתוך
המציאות. אני חולה. מאוד חולה, ועוד מעט אפגוש את המוות. מולי
ילדה אחת, קטנטנה כזאת, יושבת לאבא שלה על הכתפיים, מניחה את
כפות ידיה הזעירות על עיניו, שואלת "מי זה?" וצוחקת צוחקת. אני
לא מבין איך הורים לוקחים את הילדים שלהם למקומות מרכזיים כאלה
בימים כמו אלו. אני כועס עליהם, על חוסר האחריות. לסכן את עצמם
מותר, אבל לא ילדים קטנים  כל-כך.  יש לה צחוק מתגלגל כזה, כמו
שיש לילדות מאושרות. העיניים שלה ירוקות והשיער חום בהיר. הוא
פזור ומגיע לה עד הכתפיים.  היא דומה מאוד לאחותי הקטנה. אחותי
נפטרה בגיל ארבע. אני מתגעגע אליה. אבא שלנו מת במלחמה, ואני
האבא של כל האחים שלי. דאגתי לפרנס את המשפחה. רציתי שיילמדו,
שיהיו חכמים. ובזמן הפנוי, הייתי משחק איתם קצת, נותן להם
תשומת לב. ואיתה, עם הקטנה שלי, שיחקתי הכי הרבה. היא הייתה
תופסת לי את הזרוע, ואני הייתי עושה שריר ומרים אותה הכי גבוה
שאפשר, והיא הייתה צוחקת את הצחוק המתגלגל הזה. ועכשיו, כל מה
שהיא השאירה לי זה את המחלה הזאת הארורה. גם אחי חולה. אני
רוצה לדאוג שהוא יקבל טיפול. כרגע אין כסף. אף אחד לא מרפא
משפחות עניות.
האמא של הילדה הקטנה מגיעה עם שקית נייר חומה, ומנשקת את הבת
שלה. אח"כ היא מנשקת את האבא. אני חושב, שאלוהים בכוונה שלח את
הילדה הזאת אלי, שתשחק מול המזרקה. אולי רומז לי שאחותי מחכה
לי. אחרי שאמות, ביקשתי שידאגו למשפחה שלי, שלא תרעב. הבטיחו
לי שיטפלו, ועכשיו אני יכול למות בשקט. פחות אני, זה פחות פה
להאכיל. אני קם. אני רוצה ללכת לסנטר, אבל לא יכול. אני מסתכל
על הילדה. ההורים שלה קמים, הם מתכוננים ללכת, אני רוצה שילכו
כבר, שהילדה תעלם לי מהעיניים , ואז אני אלך. לוקח להם זמן
להתארגן. אני רואה שלושה אנשים מסתכלים אלי בעיניים חוששות.
שניים מהם מבוגרים, עם כרס וקרחת. השלישי חייל, יש לו m-16,
קצר  ביד. הם בטוח רואים. מאז שחליתי ירדתי 15 קילו, וגם לפני
כן לא הייתי שמן. אני לובש מעיל גדול, שמכסה את הכל. לא מבין
איך לא שמו לב קודם. אני מפחד. אני לוחץ  מהר על הכפתור. קצת
לפני שאני מתפוצץ, אני שומע את הצחוק המתגלגל של הילדה.