עדי גרינברג / כישוף |
טיפה של דם, צונחת מיללתי.
שתי נשיקות עוטפות את גבעותיי הזקורות.
צביטה, משתיקה את פעימות ליבי
השתיקה כתער על גרוני,
הירח רקד עם השמש,בסחרור עתיק.
עקצוץ, פורץ החוצה כבועת אויר באמצע באר
משתנקת, חושבת, אולי אפשר כעת?
אצבעותיו משקות את צמאוני,
לשונו חודרת אל פי,
טנגו סוער עם לשוני.
אצבעו מונחת על פי,
מכבה את דמיוני.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|