מין דיכאון אדמדם שכזה, אולי זה פחד המתים
לשבת ולהתנפח מעשן - מנוון לי את השרירים
(שרירי הלב)
אולי עוד פעם ניפגש
וכשזה יקרה, מי יודע?
אולי הוא יחשוב שנהיו לי פנים יפות יותר ושיער משי
אולי אפילו נאהב פחות בשירותים מטפטפים באיזה דיסקוטק דחוס
ובודד
מה כבר יש לאבד? השפיות לא ביקרה פה כבר הרבה זמן
ומפה, אני מסוגלת להכול
לאכול, לטרוף כל פיסת אנושיות שנקרית בדרכי
אני אוהבת את החופש הזה בתוך הכלא
אין לי עניין באנשים שיודעים
הם תמיד ילמדו אותי איך לסרוג סוודרים
ואיך להכין מרק עגבניות מהמניין
אני רוצה ילדים, דבר קטן
שאז יראו לי ציורים חסרי פשר
שיהפכו בעיניי ליצירה
לחזק את האגו הרך שלהם, שיהיו עורפי ראשים שיגדלו
בכדי שלא ימותו לי פה ולאלוהים.
אין לי כוח לצייר, זה דורש יופי, אין בי יופי
אפילו גועל יפה, אפילו יופי מכוער, הכול יצא לי מכוער מכוער
ואולי אני כבר הפסקתי, אבל לא עם המחשבות
הן עדיין משוטטות לי בראש, מכתיבות לי איך לחייך לגבר הנוכחי
שלי
רוצה שוב לברוח
אמצעי בריחה אולטימטיבי - מגע
משהו זמין שימלא אותי בשניות
אני אוהבת קוסמים, איך הם מצליחים לעשות
כל מיני דברים עם הידיים שלהם, תעתועים
אין פה עיקרון, פרט ללהיות דורס
הכול אנרכיה ואין שום סדר הגיוני
(כלומר, ערכי לזולת) |
