נולדתי בארת זבת חלב (חמוץ) ודבש (מר).
מזה אלפיים ימים אני הולכת
יחפה
על אדמתך הגועשת.
הג'יהאד האיסלמי מתאבד בירושלים.
אני מתאבדת עליך כל יום בתל-אביב.
בג'ינס ועקבים גבוהים מדי, אני רוכסת חגורת נפץ הדוקה.
אתה- כמחוך לתפילותיי.
הידיים שלך על קימוריי,
כאילו לומדות תוואי דרך למלחמה הבאה.
-היש דבר עצוב יותר משטח שאיש לא רוצה בו?-
הכאב שלי כל-כך חד, לעזאזל.
הוא א מ י ת י .
אבל אני משתעממת בדרכים המובילות אליו.
הלוואי שהיתה לי ארץ מובטחת.
אתה אדמה חרוכה, רזה, מכוערת.
אתה אדמה אוכלת יושבייה, אוכלת אוהבייה.
אני דוממת
מדממת
זו האדמה שלי, ובה אקבר. |