אנסטסיה מעקצצת בי
יחד עם התשוקה למילים,
חולפת על פני השקר
וצורבת אמת כואבת, חורטת תנודות
בסף הרגש שחבוי
בעיקר מהבורחים.
לאחר שהחומות נופלות
והרצפה מתקררת מהכאב הזר שדימם עליה,
אנסטסיה נרדמת לבדה
כשלצדה פרפרים בתוך בקבוק זכוכית.

רק המוזיקה יודעת לשלוף את אנסטסיה
מהמציאות שמתחלפת בעיניה
ובימים האחרונים גם זה בלי הזדהות עמוקה,
אלא גוף מתמסר לקצב הפריטות וכשהוא מתעייף
ובוגד בעצמו כמוני
אנסטסיה נותרת קרועה.

אנסטסיה כבר מתגעגעת
ושופכת רעלים במקומות מסוכנים,
ובגלל אי ההתאמה
הכל נשאר להתמוטט לה בידיים,
והן כבר עמוסות,
אבל אני לא זוכרת איך מבקשים עזרה
ואנסטסיה, הצעקות שלה
נשמעות שמחות מדי.

הסודות כלואים בגרון בוער,
עם לשון נלהבת ודמעה אחת נפלה מאנסטסיה
אבל העץ החל להתנדנד
והשמש נפלה על הזרת הקטנה ברגל,
ואנסטסיה הכחילה
בזמן שהוא הוא פרק עליה מטען של חייל קרבי.

מי שמעירה באחרים אגמים ישנים
טובעת במים,
בלי צליל חבר.







22.2.2007