בחיים שלנו אנחנו לא שמים לב שכל הערה גזענית שאנחנו אומרים בנימה צינית
שמתגלגלת כל כך בקלות על קצה הלשון, לגבי %90 מהאנשים שאנחנו רואים ביום- היא
הצורה החזקה ביותר שבה אנחנו משמרים אווירה קרה, ביקורתית ולא מקבלת.
כל אחד והסטנדרטים שלו ל'חברה נורמאלית' כשבעצם כולם דפוקים.
כולם יודעים להגיד "כולם דפוקים, ואני בסדר" ולהאשים את העולם שהוא מסריח,
אבל אף אחד לא יקח את היוזמה ופשוט יפסיק.
להגיד "אני לא גזענן, אנ'לא משתמש בסטריאוטיפים ואין לי דעות קדומות", לא
פוטר אותך מלהבין את זה.
בתוך תוכנו כל אחד חושב שהוא יותר טוב מאחרים. בין אם הוא אמריקאי, יהודי,
צרפתי, נוצרי, גרמני, מרוקאי, שחור, לבן, צהוב, אדום, אסיאתי, רוסי, תימני,
עיראקי, פרסי, רומני או פורטוגזי.
כולם מדברים על כולם, אבל אף אחד לא רוצה שיגידו שום דבר עליו.
"אם אין לך משהו נחמד להגיד, עדיף שתהיה בשקט".
צריך לעמוד בצפירה,
אבל חייבים לדעת גם למה.
צריך לראות ביוגרפיות ועדויות,
אבל חייבים גם להבין, להפנים, לזכור, ולספר.
צריך לצאת למסע,
אבל חייבים להבין שזה לא טיול שנתי.
צריך להפנים, שאנשים הם אנשים, לא משנה איך תסתכלו על זה.
ואם לא נקבל את זה, שום דבר לא ישתנה.
לוחמי הגטאות, וכל מה שהיה בין יום השואה של 2006, להיום.
[התבגרתי, ואני גאה בעצמי].
