עשרים וארבע שעות אחרי שהחלקתי אתם סיפרתם לי שאתם יכולים
לעוף, אני לא ידעתי מה להגיד, אני בדיוק נפלתי, קשה לחשוב על
תעופה כשאתה כל כך למטה. אבל אתם התעקשתם, לא מתכוונים לחכות,
הגיע תורכם אמרתם, ואני לא ידעתי מה להגיד, ואתם הלכתם לקצה של
צוק, וקפצתם, אבל לא נפלתם, ואני, אני דואג תמיד להתרחק, או
לנסות להתרחק כי אני יודע מה יקרה אם אני אקפוץ.

אני מסתכל עליכם כולכם בחושך של אמצע הלילה. נקודות זוהרות
מרחפות בתוך השמיים, בטח מישהו ביקש עליכם משאלה, חשב שאתם
כוכבים נופלים, ואולי זה מה שאתם בעצם. מרחפים רובכם בזוגות
חלקכם לבד, מנצלים את הכנפיים הכל כך יפים על גבכם, פעם הייתם
בדיוק כמוני, פה למטה בארץ, אבל התקדמתם, מצאתם את עצמכם, ואני
פה למטה כל כך שמח בשבילכם, אבל גם קצת מקנא, לי עדיין אין
כנפיים, אפילו לא התחלה של כנפיים. בכלל מאז שעזבתם, יש פה כל
מיני שינויים, לכם לא אכפת, אתם כבר לא כאן, אתם למעלה, אבל
לאחרונה יש פה כל מיני רעידות אדמה, ורוחות ממש סוערות, וקשה
פה על האדמה, צריך כל כך להיזהר לא ליפול.

עשרים וארבע שעות אחרי שריחפתם אני החלטתי לנסות לצלול. הרגשתי
שאני מסוגל, 'מוכן', הלכתי לשפת הים, והתחלתי לשחות, כשהרגשתי
ששחיתי מספיק, התחלתי לצלול, שאיפה גדולה והתחלתי לרדת.
הסתכלתי על הדגים כל כך מקרוב, ולא הרגשתי שונה מהם בכלל,
כולנו פה למטה שותקים, אין לנו ממש מה לומר אחד לשני, אולי כמה
מבטים של הבנה אבל זהו בערך, כבר הייתי זקוק לשאיפת אוויר
נוספת, אבל לא הייתה לי שום כוונה לחזור למעלה, ופתאום התחלתי
לשמוע כל מיני קולות, וחשבתי אם זה מה שקורה לפני שמתים, וזה
לא כל כך הטריד אותי, כי אם אמות אני אגיע יותר גבוה אפילו
ממכם. אבל אתם, אתם, לא נתתם לי, אתם צללתם, ולקחתם אותי,
סחבתם אותי למעלה, והייתי איתכם, היחיד בלי כנפיים, והייתי
פתאום כל כך מאושר, ואז לשניה אחת לא שמתם לב ולא החזקתם אותי,
ולא יכולתי לעוף, ועכשיו אני שוב פה על האדמה. מחכה.