כלואה, בתוך שדה של מוקשים
מחפשת מילוט, כמו שכולם מחפשים
הדרך החוצה, נראית רחוקה
הדלת נסגרת, את האור מכסה

נבלעת, בתוך כוורת דבורים
מוצצות לי את הדם, מעמיקות את הפצעים
חורטות בי שריטות, שחותכות את הלב
אבל הן חוגגות - שגרמו לי כאב...

שבוייה בתוך קבוצת "חברים"
אוהבת אותם, אבל הם רק בוגדים
מעמידים פנים, מאכזבים ופוגעים
תוקעים לי בגב, כל הזמן סכינים...

חשופה למטווח יריות באוויר
רוצה את הזמן, לאחור להחזיר
מנסה לא לטעות, אבל כלום לא מספיק
הכבוד הזעיר, את הבכי משתיק

מהווה מטרה, לחץ וקשתות
שאת כל הפצעים, בתוכי הן פותחות
מנסה לסלוח, אבל הם מכישים
זוחלים לתוכי, כמו נחשים...