בסימטה חשוכה המוארת בשביב זהרורי של קרן אור בהירה שוכנת חנות
ישנה של חפצים עתיקי יומין.רק בעל לב אנוש הרפתקן יוכל לפנות
לפינה חמימה זו ולזכות להציץ בנשמת בעליה. האחד, בשערותיו זרקו
צבעי הלבנה, עיניו שקועות בריצוד מהפנט וקולו כרשרוש שיפעת
תילתנים.תנועותיו כפעימות ליבו-כמעט ואינן נראות מול כובד
הוויתו. האחרת, קולה נפרש הרחק כלחישת אוניה וזוחל במהירות עם
הגלים. הניצוץ התמידי במצחה פורק כל אי-נוחות בקרב הסובבים.

ובעת חיפושי העזים למציאת המנוח, עפעוף קל שלחני כעיוורת לשחוק
הבהובי כנפיה. בתדהמת הידוע נמכרתי אני לידיהם הקרואות לעברי,
שוחה בעדנה בשיכרון החתום בשפתי. ובעוד שחפצתי לזרום אל
חושי,על צחוקי קרן שחור חשכה. זיכרון של ההוא, הזקן, האהוב
בתוך כחול שדוני האדווה, לוגם בכמיהה משיקוי הכנפיים, מענג
משמניו באיזור הביניים-לא אדמה לא שמיים. שפמו הרטוב זקור
בשקיקה, גבתו מונפת אל על, רק כיווץ עפעפיו בתשוקת מרחציים
מדיף ריח אכזר חמוקיים.

איך לפתע נדם ניגונה הערב של תיבת נגינת התילתן, ידי בכיסי
וצחוקי בכלאו, מהדהד עוד בשקט פצעו. בלילות הדממה וייחום שועלי
הקרב קרסתי מעוז המשחק, זנבי בין רגלי, אמונתי בעוכרי, דואבת
בכפור למקצב נקישות שיני. וברגע- לא רגע כשמתנתק עוגן וסיפון,
הגניבה אלי בעלת הניצוץ קמצוץ שארית תקוותי. ומאז ברגעי הבדד
של רוחות המדבר אוציא תקוותי בתמיסת הצבעים ואשליט שוב שלוות
מלאכים.