השרב המעיק של אוגוסט התחיל להתפוגג ולהתחלף בהבהובים ראשונים
של סתיו. בתוך המחשבות המאובקות ,שאיימו לגווע כליל בחודשי
הקיץ הסתמנו מנהרות צלולות של רעננות. משבי רוח קלים מלווים
בטפטופי גשם חשפו כתמי צבע בתוך האבק , רמזים לחיים הקבורים
מתחת.
למרות שמקובל לקשר את הסתיו עם סוף ודעיכה היו לחור הנידח הזה
של העולם חוקים משלו ואחרי חודשיים של ארבעים ומשהו מעלות
שחונות ומעלפות , טיפת גשם נופלת על הגוף כמו על מדבר צחיח.
והמחשבות הן רק השתקפות של הגוף ובעצם הן הגוף עצמו ובשניהם
התחילו פרפורים ענוגים של התעוררות.
פתאום היה שוב כוח לצאת אל הרחוב ואל הטבע ולהזמין אורחים
ו...
שתי הנשים ישבו זו מול זו בבית הקפה הנחמד והשמש הטילה, דרך
התקרה המנומרת, כתמי אור על צוואריהן וכפות ידיהן ועל שיירי
האוכל שעל השולחן. האחת הייתה באמצע ספור מסעיר  והשניה שקועה
בספור אחר, שלא הצליחה להוציא מפיה , ובכל פעם שהתחילה מיהרה
להסיט את הנושא ולהסוות את העלילה.
יושבי בית הקפה האחרים התחלפו סביבן והמלצרים, אחרי כמה
ניסיונות, הבינו שאוכל אי אפשר למכור להן
והניחו אותן לנפשן.
חלפה לה שעה ארוכה שאומנם הייתה מענגת למדיי אבל השניה, זאת עם
הספור שמתפרץ ונסוג לסירוגין, הרגישה שהנה הנה הגיע הרגע לזרוק
משפט שאחריו כבר אי אפשר יהיה לסגת.
ופתאום יש כוח ורצון לשבור מסגרות ולהעז ולהתנער קצת, ובעצם
כבר שנים אני הוזה ומפנטזת על חוויה כזאת אז החלטתי להלביש את
החלום על הדמות הראשונה שתקרה לי.
ובקול רם אמרה: גם לי היה מישהו בסתיו הזה. מישהם.
ורק עכשיו הפסיקה חברתה , שתקרא מעתה כתם בשערה על שום קווצת
שער בהירה שיורדת לה מן הקודקוד עד הצוואר, את ספורה והבחינה
במבוכה המגומגמת של היושבת מולה. סיפורה הקטוע המשיך עוד לרחף
רגע קל באורו של בית הקפה, מהסס אם להתאחות מחדש או להידחק
לזמנים אחרים.
אצבעות ידיה חדלו לתופף על השולחן ונאספו אל ברכיה. "מה זאת
אומרת מישהם?"
בית הקפה התרוקן בינתיים מיושביו והמלצרים נעלמו במטבח. לשמש
החורף הישראלית שהסתננה דרך התקרה לא היה ולא כלום עם השמש
שזרחה על דמויות הספור ההוא. השמש הישראלית חושפת , מערטלת
ומפוגגת כל צעיף של מסתורין ואילו השמש ההיא הניחה על הנחשפים
לה שכבות עדינות של משי, של עומק מערפל שאפשר להחביא מתחתיו
סיפורים שלמים מבלי שירמזו מבחוץ.
מישהם ,זאת אומרת , כמה , יותר מאחד ,חבורה.
חיוך מהיר חלף על פניה של כתם בשערה. היו ימים שחלמו לברוח
שתיהן יחד ולחלוק יחד חוויות כאלה אבל מעולם לא הגיעו למעשים.
היא תהתה האם חצתה חברתה את הגבול בין חלומות להתגשמותם או שגם
עכשיו היא מדברת על חלומות. בינה לבין עצמה לא ידעה אם היא
משועשעת או משתאה או  אולי  אפילו נבגדת במידת מה.
ואיך זה קרה? איך התגלגלו הדברים לכיוון הזה?
שום דבר לא התגלגל. זה ספור מלא זוויות. הכל , מההתחלה ועד
הסוף ,נדחף וזרם - לא, לא זרם , הוזרם, בידיי שלי. נכתב ובוים
והופק - לגמרי אצלי.
למרות תכנם הזוויתי , נאמרו הדברים ברוך ובכנות שנעמו לאוזנה
של השומעת ומסמסו את התנגדותה. גל של חום הציף את מעיה והעלה
פריחת סומק בלחייה. היא חיככה את רגלה ברגל חברתה מתחת לשולחן
והחום הציף מעתה את שתיהן וקרן אל סביבתן.
המספרת הסיטה את מבטה מחברתה כדי לאפשר למראות, לצבעים ולריחות
של העולם ההוא לצוף מחדש בזיכרון. היא ראתה את  האבן החולית
המעוטרת בזיגוג קרמי כחול בבניינים ששרדו מהמאות הקודמות,
והשווקים השופעים, והרוכלים שעטים על הלקוחות מכל עבר ותוחבים
להם עד הפה ממש דוגמאות נבחרות ממרכולתם "תאכלי אחותי , זה
מתוק , גם לילד , בבקשה , זה בריא מאוד, הנה עוד אחד", ונזכרה
בהתחככות הבלתי נמנעת בגופי אדם מהבילים ומיוזעים ,שריחם כה
חריף עד שחוש הריח מתקהה בהתגוננות, ולמרות הסרחון היה משהו
מענג בהתמזגות המושלמת הזאת בתוך ההמון. ובין לבין, השיכונים
הסובייטים ,שכמוהם ניתן לראות בכל רחביה של המעצמה המתפוררת.
האם הייתה זאת הסביבה שהציתה את הספור, או מזג האוויר, או אולי
איזה שעון פנימי שמזליף כל העת הורמונים ומעצב אנשים ומעשים,
ואולי היה זה אורח החיים התלוש, המנותק והזמן העומד מלכת.
לא יודעת אבל זה בא ממני. כל השאר הם רק סטטיסטים בספור שלי.
זה התחיל מרצון והיה לכמיהה ולאובססיה עד שהחלטתי שבעצם כל מה
שצריך זה לחצות כמה קוים ומה יכול להיות, מה כבר אפשר להפסיד
כאן!  ואם אנחנו מדברות כבר על הורמונים, אני לא יודעת אם זה
שייך, אבל באמת רציתי ילד באותה תקופה.
כתם בשערה עלעלה בתמונות שהיו מונחות על השולחן. חברתה על גמל
של תיירים על רקע מבנים מקומרים בצבע החול עם צריחים כחולים.
ובתמונה הבאה היא נראית יוצאת מפתח הרכבת התחתית ונבלעת בין
עשרות מקומיים ,ועוד ועוד תמונות שוק, שקים של תבלינים ,ערמות
דובדבנים, פיצוחים , מיובשים, נשים בבדי אטלס צבעוניים, וסדרה
של תמונות עם כל מיני גברים ונשים ,שהיא מנסה לנחש מי מהם
מעורב בסיפור,  צעירים, זקנים ,זרים, מקומיים, ישראלים, מבקרים
מזדמנים וחברים לרגע, חלקם מחבקים , חלקם עומדים כשידיהם
צמודות לגופם , נמנעים מלגעת, מתנכרים או סתם שקועים בעצמם,
ותמונה יפה במיוחד של חבורה של צעירים בנעלי סקי מטפסת על הר
מושלג והבחור האחרון בשורה, ראשו מסובב לאחור, מחייך חיוך כובש
למצלמה.
שתיהן מרימות את  מבטן מהתמונות ומעבירות אותו זו על עיניה ,
פניה וגופה של זו. הכל יאמר בסוף ,אבל דווקא אי הידיעה הזמנית
מענגת אותן כרגע, כורכת אותן יחד בתוך תוכה של החוויה , שתהפוך
לזיכרון ברגע שהדברים ייתמו להיאמר.
אחרי שהיה לי תסריט מוכן התחיל שלב הליהוק. מבוקשים גברים,
נשים, נעימים, אסתטיים, לאו דווקא יפים, רצוי שיהיו מסוגלים
לגלגל שיחה לפני ובשעת ואחרי ,אבל שיהיו רכים דיים להיכנע
לחמוקי התסריט ולהתעצב על פי קימוריו. לא קשה מידיי.
ואיך אמרת להם את זה? פשוט, ככה?
זה באמת היה החלק הכי קשה. אבל רק לכאורה . אין בעצם  שום דבר
בעולם שבאמת קשה להגיד אם פשוט אומרים.
כתם בשערה כבר שמעה את חברתה מתבטאת במקומות שאחרים שותקים,
אבל  חציית גבולות  כזאת לא התיישבה בדעתה.
אבל איך, מה מילה במילה אמרת להם?
שאלתי אם הם רוצים והם רצו.
ומשם הלאה?
משם והלאה המשכנו את הכל כרגיל , כאילו כלום , ועברו עוד יום
ועוד יום , שנראו כמו נצח , עד שנוצרה הזדמנות מתאימה.
ובינתיים?
בינתיים ...-אל תשאלי. סערת חושים סוחפת עד איבוד צלילות
המחשבה. תחושה של יציאה אל העולם עם עצבים חשופים וסחופים, בלי
שום חציצה והגנה. רק דבר אחד יש בראש ,כמו חתול מיוחם בעונת
החיזור, מין דריכות כזאת שמטריפה את הדעת , עד כאב כמעט,
אפילו בזמן השינה אין מנוח.
אישה אלגנטית, ארוכת אברים נכנסה לבית הקפה והתיישבה לבדה
בפינה מרוחקת. אור הצהרים הפך לאיטו לדמדומי ערב. החברות נאלצו
מעתה להנמיך את קולותיהן ורכנו זו אל זו מעל השולחן כדי להיטיב
לשמוע.
דרך חלונות בית הקפה נראה המדרחוב החיפאי מתעורר לחיי "לפנות
ערב". גברברים צעירים כורכים זרוע סביב נערות בבגדי ערב,
קבוצות של עולים חדשים שרוסיותם ניכרת גם בלי שקולותיהם יחדרו
לבית הקפה,
יקיות קשישות ומטופחות בדרכן לתאטרון.
המלצרים שבו ומלאו את חלל המסעדה. סועדים נוספים החלו לזרום
פנימה. חבורה קולנית באה לחגוג יום הולדת לחיים.
ברעש הגובר קשה לקלוט את שיחתן. מכאן ואילך צריך לנחש את הנאמר
על פי תנועותיהן והעוויות פניהן.
המספרת החליקה בכף ידה על בטנה תוך שהיא מהנהנת בראשה. כתם
בשערה קרבה את כסאה כך שזרועה  המתוחה הגיעה אף היא אל בטן
חברתה וצרפה אותה בעדינות רבה. אצבעותיה הארוכות השרו רוגע כמו
כף ידה של אם על לחיו של ילד בוכה.
בעלת הבטן טלטלה את ראשה מצד לצד בתנועה של לא ממושך  שאין
לדעת אם הוא "לא" או "לא יודעת".
המלצרים התחילו להסתובב סביבן בניסיון לרמוז להן לפנות את
השולחן לסועדי הערב.
הן הניחו שטר כסף וערמת מטבעות על השולחן ,עזבו את בית הקפה
ונעלמו במורד הרחוב.
כשהן פוסעות זו לצד זו אפשר לראות עד כמה שונות גזרותיהן ואופן
הליכתן ועם זאת קצב התקדמותן שווה ויש תואם רב בין צעדיהן. הן
יצאו ממגרש החניה בחיפושית ישנה והשתלבו בתנועה הגולשת לאיטה
ברחוב התלול לכיוון היציאה מהעיר.
זה לא היה מאכזב כשזה קרה סוף סוף. כולם רצו וחיכו לזה והתעלו
על עצמם ברצון לענג זה את זה. הייתה קצת מבוכה בהתחלה אבל רק
לכאורה, אין בעצם שום מעשה בעולם שהוא מביך באמת כשפשוט עושים
אותו. אחרי הדריכות הממושכת והציפייה, היינו כמו שד שהשתחרר
מבקבוק. אז אחרי כמה גישושים מהוססים זה הפך לאשד זורם של
זרועות וצווארים וירכיים ולשונות שמתחככים ומתערבבים זה בזה,
כמו צבעי מים הנמהלים על ניר רטוב בלי לדעת איזה צבע בא מאין
ולאן זורם.                                                  
                           
כתם בשערה נשענה לאחור והרפתה מעט את אחיזתה בהגה. ראשה הסתמן
כצללית על רקע הדמדומים בחוץ.
חורשות האלונים הירוקות ומוארות ביום נראו  אפלוליות וצופנות
סוד בשעה זאת של היום. עיניה היו מופנות אל הכביש אך הקשב
ותשומת הלב שלה הופנו במלואם פנימה , לחלל המכונית.
חברתה השתתקה לרגע קל, מניחה למילים לשקוע. הזיכרונות המתוקים
הפריחו פרפרים ענוגים בבטנה.
הכל התחיל באחת הנסיעות בדרך לאגם. בחורף עברה הדרך בין הרים
מושלגים ובקיץ , עם הפשרת השלגים,
התכסו ההרים בעשב והיו לאחו דשן שעדרי כבשים וסוסים רעו עליו.
הנסיעה ההיא הייתה ביום חורף סוער במיוחד. הכביש היה מנוקד
באבנים שהתדרדרו מן ההר והנהג היה צריך לזגזג ביניהן בחדות.
לפעמים נדמה היה שההר עומד לכסות כליל את הכביש ולמחות את
הפלישה האנושית הזאת לשטחו.
הנוכחות האנושית האישית קיבלה במקום הזה את הממדים הצנועים
הראויים לה.
מפעם לפעם איבדו הצמיגים את אחיזתם בכביש הקפוא וכבר ראינו את
עצמנו טסים לתוך ההר. דיברנו על החיים ועל המוות והכל נראה
פשוט וצנוע והרבה פחות חשוב במקום הזה. איכשהו בדרך הנעימה
הזאת , בנופים היפים ,במכונית החמימה, עם הקסטה של deep forest
שהתנגנה הלוך וחזור כל הדרך, איבדו השאלות הגורליות מכובד
משקלן.
מה המטרה של החיים בסך הכל - לחיות אותם. קצת הנאות , קצת סבל
ומה זה חשוב לעזאזל לאיזה קו סיום מגיעים בסוף?
זה נחמד- אמרה כתם בשערה - חבל שזה לא עובד אצלי.
האנשים שם מסביבנו חיו מיום ליום. זה משפיע. חיים קשים. שבעי
הבטחות שמעולם לא קוימו ותקוות שנטעו ונכזבו.
פעם אחרי פעם איבדו את כל חסכונותיהם ונאלצו להתחיל מחדש. כל
כמה שנים הבינו שהאמת של אתמול היא השקר של המחר ושהימרו על
סוס מת, או גרוע מזה, על נחש. נורמות מוסריות נראות אחרת
במקומות  כאלה. רב החיים עברו עליהם בהתמודדות עם קשיי היום
יום. עמידה בתורים אינסופיים, תמרונים בין פקידים ושוטרים
מושחתים, כל כך הרבה מאמץ כדי לשרוד.
ואנחנו על רקע כל אלה כמו חתולי שמנת מפונקים. סוגרים את
החלונות ועושים חיים. אכול ושתה כי מחר חוזרים.
המספרת חדלה מדיבורה ואחזה בבטנה. כף רגל או אולי זרוע ננעצה
בצלעותיה. היא החלה ללטף ולערסל את גופה בתנועה אימהית
ספונטנית.
וחתולי  שמנת מפוטמים כאלה מסוגלים לאהוב?
אבל מי מדבר על אהבה? מה זה בכלל אהבה? אנחנו בכלל לא היינו
בעניין הזה. ומה פתאום אני אומרת אנחנו הרי זה היה המונולוג
הפרטי שלי.
הדמדומים הפכו בבת אחת לחושך מוחלט , כמו שקורה בארץ. מלבד קטע
הכביש הצר שנלכד באלומות האור של הפנסים לא ניתן עוד להבחין
בדבר.
ואחר כך , איך זה המשיך אחר כך?
אחר כך קרה משהו שלא היה בתכנון. הסטטיסטים התחילו להתבטא. דרך
המושכות ,שעדיין היו בידיי, התחלתי להרגיש את הסוס בקצה.
אז זהו?
הנהגת האטה את קצב הנסיעה , לאחר את הקץ. טעם קל של אכזבה, של
ציפייה שלא באה על סיפוקה עמד בפיה. הדרך המתקצרת וביתה המתקרב
החזירו אותה לעולם של כביסות ובישולים וקימה לעבודה בבוקר.
חברתה בכסא לידה אספה את רגליה אל חיקה והצטנפה לכדי כדור
מאורך.
בתוך החיפושית הקטנה הלכו השתיים והתרחקו זו מזו הלכו ושקעו כל
אחת בעולמה.
כן. בינתיים זהו. אני את שלי קבלתי והשאר התפזרו.
היא רצתה לומר עוד משהו חם, משהו שיאיר את החושך שפלש למכונית.
משהו אופטימי. היא רצתה להחיות שוב את התשוקה המסעירה אבל זו
פינתה את מקומה למלאות החדשה שבבטנה.