האף האדום שלי כאילו זעק בכוחותיו האחרונים 'מ ס פ י ק עם
הטישו!' אבל לא יכולתי. הגירוי הזה בתוכו, גירוי ה- 'הנה עוד
שניה אני מגיע...' גרם לי שוב לקחת חתיכת נייר רכה, לקנח את
הנזילה הבלתי נפסקת, ולדחות ולו בכמה שניות את ביקורו של מר
אפצ'י.
הבטתי בערימת הטישויים המשומשים שלי, ערימה צבעונית של ניירות
מקומטים הזרוקים להם בפינה, וידעתי שלא יעברו יותר מחמש שניות
לפני שאדאג לצרף לחבורה עוד צבעוני מקומט חדש. טרי...
אבל צלצול הטלפון הקדים את ידידי החדש, מעסיק אותי עוד שניות
מספר בחיפוש אחר המכשיר, בין ערימות של בגדים על מיטה
מבורדקת.
"הלו?" עניתי בקול המצונן והמעצבן שלי, מושכת אף בסיום מילת
הפתיחה.
"נועה?" ענה לי קול סמכותי מצידה השני של השפורפרת.
"כן?..." השבתי, כשתהייה מתחילה להתגנב לה לתוך מחשבותיי אודות
הדמות המסתורית שלפניי.
"שלום לך. אני צריך לדבר איתך בעניין חשוב מאוד - ובדחיפות."
לא הכרתי את קולו. בוודאות. כי אם יש משהו שבורכתי בו מילדות
זה זכרון שמיעתי מדהים. לכן לא היה שום סיכוי שבעולם ששמעתי את
הקול הזה בעבר, ידעתי.
"ומי אדוני, אם אפשר לדעת?" הסקרנות שלי ענתה לו
אינסטנקטיבית.
"אני יכול להיות אצלך תוך 30 שניות, ואני מבטיח להסביר את הכל
במקום".
הססתי קצת, אולם למרות החשדות הקלים, משהו בקולו אישר לי כי לא
נשקפת לי סכנה ממשית. אז הסכמתי.
השיחה נסתיימה, וידעתי שיש לי עוד פחות מחצי דקה לנסות ולהפוך
את המראה ה'שפעתי' שלי למראה ולו במעט נסבל. אז בחרתי בסוודר
השחור, שיסווה את האף האדום והדואב שלי.
באמצע ההתפתלות עם השרוול השני שלו (כמובן שהוא היה הפוך - מה
שלא מנע ממני לנסות ולהלבישו בכח) נשמע צלצול בדלת.
ואני, נאבקת בשרוול, קיפצתי בעוקם לעבר הדלת.
החלטתי לא להביט דרך העינית - אם כבר אז כבר. על החיים ועל
המוות.
פתחתי את הדלת ושם הוא עמד לו, זקוף, גאה ובמלוא הדרו.
אדוארד טישו בכבודו ובעצמו.
נרגשת מהכבוד שנפל בחלקי, הזמנתי אותו מייד פנימה תוך שאני
מצליחה לגמגם את המילה היחידה שנלוותה לעניין. "בבקקששה.."
הוא לא העיר לי על כך, ונכנס היישר אל הסלון, מתיישב לו מימין
לערימה הצבעונית והדוחה.
כמובן שהתביישתי נורא, אבל באמת שלא היה שום סיכוי שבעולם
שבשלושים שניות אני אזכור גם להפטר ממנה...
"אני אגש ישר ולעניין" הוא קטע את רצף מחשבותיי והחל יורה
דבריו לאויר החדר:
"בדרך כלל אני לא מתייחס להערותיהם של עובדיי מאחר ואני כבר
מכיר את הסחורה. קצת קשה, קצת מקמטים אותם יותר מדיי - והם
מייד מתבכיינים. אבל אחרי שהגיע אליי אחד מהניצולים, וראיתי
עליו את סימני הטראומה הקשה - הייתי חייב לבוא ולדבר איתך,
נועה."
הוא עצר לרגע את שטף דיבורו, התכופף לעבר הערימה המשומשת, ונטל
ממנה טישו ירוק בהיר שהיה טיפה קרוע ומלא בנוזלים שמ-מ-ש לא
כדאי להרחיב עליהם את הדיבור...
"ראיתי כבר הרבה קולגות במצב מחפיר בימיי, אבל ככה להתעלל?!
טיפה כבוד עצמי לא השארת לאף אחד מהם.
פשוט קינחת במלוא העוצמה מיצי נזלת דביקים לתוכם, קיפלת, מעכת,
קרעת מהם חתיכות ולבסוף אפילו את האפשרות להסתתר בתוך שקית
ניילון מנעת מהם, מטילה אותם אחד אחרי השני, חללים מבויישים על
השטיח!".
השפלתי מבטי על הרצפה, מנסה למצוא מילים שיביעו את צערי על כל
הסבל שגרמתי.
"אני לוקח מכאן את שארית הפליטה, משומשת וחדשה, ולצערי אני
נאלץ כרגע לנדות אותך באופן אוטומטי ועד להודעה חדשה, ממועדון
הטישו."
שתקתי.
כדי לנסות ולהחזיר לעצמי ולו קמצוץ מהכבוד העצמי האבוד שלי
הבאתי לו שקית ניילון מהמטבח כדי שיוכל לאסוף את הגוויות
המוטלות סביב.
השתיקה הרועמת ליוותה אותנו עת רכן ואסף בעדינות לחיקו חתיכה
אחר חתיכה של טישואים צבעוניים אומללים, עד סיים - לא לפני
שהניח את שארית החבילה הנקייה בכיס מעילו.
"אני מצטער על ה.."
"לא! אני מצטערת!! בכל ליבי!!" קטעתי אותו מלאת ייסורי מצפון
על כל אשר עוללתי.
"טוב, אני חייב לזוז" הוא שבר את השתיקה לאחר דקה נוספת של
מבוכה.
"הישיבה בדבר החזרתך למועדון תתקיים רק בפתיחת עונת החורף
הבאה. עד אז אסור לך לקיים כל מגע עם אחד מחברי המועדון,
וכמובן שכל שימוש באחד ממוצריו ייחשב כבגידה קשה."
הנהנתי כאות להבנה, וליוויתי אותו אל הדלת, ועד שנעלם לו
מאחורי הבניין הסמוך.
סגרתי את הדלת מאחורי באיטיות, מושכת באפי בפעם האלף, וצעדתי
שפופה לעבר הקלסר שלי לחפש אחר דפדפת מיותרת כתחליף.
שורה, משבצות - הכל מתקבל.