בלילות האחרונים
אני חושב הרבה
על התסריט שכתבתי.
אני רואה את הסרט מול עיני
מתגבש לכדי משהו מוצק
ומפותל,
שתחתיו - רק אלוהים באמת יודע
איזה נהר זורם מתוכי
כשהגבלתי את עצמי
לספרים וכתיבה
הם הותירי אותי לעיתים
דג קרב קשוח
שנאבק במילים,
ולא פעם חזרתי לעצמי
בידיים ריקות בסוף היום.
מלא סנטימטליות
לכל הדברים היפים
שבנות עושות
בשיערן,
בידיהן.
אני יכול לעשות רשימה
של כל הדברים שנגמרו
והתפוררו,
אבל לא מתחשק לי לכתוב דבר
אודתם.
אני אשמור לי דבר אחד חדש
ואהיה חתול מת מחייך
בצד הכביש
אקורדיון
זה כלי יפה ביותר
כי הוא מנגן את עצב,
השמחה והאירוניה
בהרמוניה מושלמת
בו בעת
בבקרים אחדים אני מתעורר
יציב ובטוח,
יודע שכל מה שאכתוב וכתבתי
נועד בסך הכל להזכיר לי את געגועיי
אל הים הרחב שקיים בתוכי
ואת היופי של החוסר אפשרות
להגיע לשפתו |
