ידיה היו קפואות. היו מונחות על הפסנתר השחור. והניגוד
האבסורדי של ידיה הלבנות והפסנתר השחור, התנגנו על עיניו.היא
הסיתה את שערה הצידה.עכשיו, הוא הרגיש אותה בעצמותיו. מחלחלת.
מה היה הוא נותן רק בשביל לנגוע בה, פעם נוספת, אחרונה.
הוא זכר אותה מלפני שנה, כאשר ראה אותה בפעם הראשונה
בחייו:עגמומיותה הייתה נשקפת למרחקים, אבל הוא, מכל האנשים
שהיו בסביבה, הצליח לגעת בה, הצליח למשש אותה, את נפשה,
המתחננת למגע כלשהו, ולא משנה איזה,העיקר לא שלו.
"הגיע הזמן" אמר, ומבטו היה מושפל לרצפה.
"אבל עוד מוקדם, לא כך הדבר?" בקולה התנגן עוד קול התמימות,
החמימות, שהכיר בה, ולא פגש בו שוב, מפני שנידף.
"בואי, חבל, קדימה, נו?! למה את מחכה?!" קולו החל להיות גבוה,
ונימי דם, קטנים, עדינים, החלו להופיע בזווית עיניו. כמו
שלו.זה הרתיע אותה.
התקרבה היא אליו, ושמה את ידה בידו, והחלו יוצאים מן הבקתה.
בליבה, היא ידעה שהיא אוהבת אותו, וגם הוא אוהב אותה, אך ידעה
שלפרשייה זו כבר אין עתיד. היא נחתכה, נעקרה מן השורש, מתה.
החלה היא מחפשת את מבטו, אך ללא הצלחה. מבטו היה נתון על
האדמה, כמו תמיד. אפילו כאשר התנו הם אהבים, הוא לא היה מסתכל
בעיניה. כאילו פחד להתנגש בעיניה, בל תכשף אותו, או תעוור
אותו.
הרגיש הוא עד כמה הוא חושק בה. פחד הוא להודות. רצה לשים קץ
וסוף לפרשייה שלהם.
"על מה אתה חושב?" דיברה בטונה הרך,החם.
"אין בי הכוחות להשיב לך על שאלתך, ואת הרי יודעת למה, בואי
פשוט נעשה את זה וזהו, נגמור את זה, טוב? בלי הרבה שאלות, בלי
הרבה תשובות והסברים, טוב?" בקולו הייתה כנימת ילד נסתרת,
כמעין היה רוצה שיבינו את מכאובו, ללא שאמר זאת במילים.
הם הגיעו ליער.שלהם. חפנה היא את ידה חזק יותר בידו. אהב הוא
להרגיש את חומה של ידה,הקטנה ,העדינה ,הלבנה...הקפואה כקרח.
"אתה בטוח שזה המקום?" שאלה בהססנות.
"אני חושב...לפי הריח..לא?" ובפעם הראשונה, שם את עיניה על
עיניו. הוא לא חשב כמה נעימה יכולה להיות פעולה זאת. רק
לשנייה, שתי שניות, שתי שניות וחצי...
ברק נראה מרחוק, ואחריו רעם נשמע: בהתחלה רחוק, ואחר כך קרוב.
"סערה קרבה!" היא חייכה. בפעם הראשונה, מזה זמן רב, ניבט חיוכה
אליו. הוא ידע עד כמה היא אוהבת סערות, וגשם, ושלג.
החל הוא חופר, עם שני ידיו. והיא מתבוננת בו, בקנאה.
גשם החל מטפטף. הרימה היא את ראשה לשמיים, ופתחה את פיה, כמו
שעשתה כשהייתה בת 10 שנים. תמיד חשבה ,כי המים הנקיים, הזכים
,הטהורים, הם הגשם. הרי לא הייתה בהם יד, ולא צינור שהועברו
דרכו,אלא מענן, חופשי, המרחף לו בשמי אין קץ. קנאה בו על כך.
שתתה היא.שוב ברק, שוב רעם, שוב ברק...
"מצאתי!" הוא צרח, בשמחה.שמחה מוזרה.
לנגד עיניהם, התגלתה גופה, רקובה, אכולה ומצחינה. לפתע, החלה
היא צוחקת, צחוק מתגלגל. בהתחלה, נשמע כצחוק הנאה, לאחר מכן
לגלוג, ואחר כך, רשעות...
הגופה,החלה נרטבת.
"סוף סוף ...סוף סוף...תרגיש מה זה להיות בגשם, בקור. לשתות מי
גשמים, קפואים להחריד...תרגיש, תחוש, תמשש..כמו שמששת
אותי...כמו שחפנת את ידך המגואלת מדם הבהמה שכרגע שחטת באחו
בשערי...טינפת אותי ...עכשיו זה תורך...תורך להיות
מטונף..כמוני"

החלה בוכה. ודמעותיה ירדו על הגופה חסרת-הבשר, חסרת-החיים,
חסרת-הנשמה,חסרת המצפון. המשיכה לבכות. דמעותיה התערבבו עם
הדם הכרוש,והגשם הטהור והזך שלה, ועם האדמה הרעננה שלה.
הכל התערבב בצורה קסומה. כמו שהיא קיוותה.
הוא הרגיש סוף סוף משוחרר. נתן לעיניו לשוט על עיניה, לשחות
בהן, לטבוע בהן.
הם חזרו אל הבקתה. הוא הפשיט ממנה את השמלה הדהויה, וקירב אותה
לגופו.הרגיש אותה רועדת.
החלו הם מתנים אהבים.על הפסנתר שלה. לאורך כל התעלסותם, לא משו
עיניו מעיניה.
הם חפנו את ידיהם זה בזו, הם הרגישו חופשיים באהבתם...באמת
חופשיים.