"פרי בוסר,"
אמרו השזיף המיובש
והלימון הסחוט, החמוץ.
ומרגע זה, הרעיון גובש
וקושר אל ההקשר הנחוץ.

"פרי בוסר,
עליך את החיים אני אוסר",
גזר עלי הגורל
גזרי חיים ושאריות מוראל,
שהחזיקוני במעין להט
עם מוחי הזקן, המותש
ולבי הרע, המרוטש
על עץ הדעת.

התהליך החל מבפנים
והתפשט לאיטו אל הפנים:
אל החיוך, המבט, ההבעה
המרמזים על הצרה הבאה:

אמנם פרי בוסר
אך שהבשיל טרם זמנו,
ומן העץ אינו נקטף
(וגם ראשו לא נערף!),
לכן החלטתי:
לא עוד אהיה מיוסר!
רק משום שנרקבתי.
אפיץ הניחוח המר
על שום שעת הקטיף לא הגיעה
ועד נצח נצחים לא תגיע.

טרפוני, צמוקים וחמוצים
על קרביי ועל כרעיי.
ארגיל בכם את חיי הרצוצים,
חיי המתים, הם רעיי.
הרחק מעין ולב אדם
שם נולד העולם מחדש,
מרטט בחיות הדם
הנקי מאי-חשד, מחשש
הדם הזה, הפועם בקרבי
לנצח מזין את הנגע המת
בעולם זה, של אור נצחי
וטהור, המאיר על האמת,
בכזה חוזק מעוור
עד שמפאת בהירותה הרבה
היא איננה נראית יותר.