שאריות שעליהן מביטות בי במבט שואל.
את שלי אני מסב הצידה לא מסוגל, יותר לא מסוגל.
כבר מילדות שהתפתח לי אותו הרגל.
לעזוב ראיה מפלילה בשדה הפשע.
לפעמים אני שוחה וגל, מכסה אותי גל.
אז לבד אני חש, ללא אב אם או אל.
עוצם עיני מתחיל בספירה לאחור: עשר... תשע...
סכין או מזלג או כפית
מדיחות את זה למשולש הכיור.
את גורלי הנעול כטייס בקוק-פיט
גם מחר, גם תמיד, עד לבור.
חזור תחזור
השנאה העצמית שלי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.