כבר 58 ימים ו-12 שעות שהדודה שולה נעדרת. נעדרת זה אומר שהשם
שלה רשום במשטרה מתחת לתמונה שלה, ומופיע לפעמים במעריב באחד
העמודים האחרונים של "היום", במודעות צרות וארוכות. אבל הכי זה
אומר שאמא שלי בוכה לפעמים כשהיא חושבת שאף אחד לא רואה.
במיוחד כשאבא שלי לא בסביבה.
כשהדודה שולה גרה אצלנו, אבא היה רב איתה המון. היא בכלל אחות
של אמא ולא שלו אבל הם רבו כאילו להשלים את כל השנים שלא יכלו
לריב כמו שילדים אחים רבים: הדודה שולה הייתה קונה לי ממתקים
והוא היה צועק עליה, היא הייתה שרה עם הרדיו בשישי בצהרים והוא
היה צועק, היא מספרת בדיחה והוא צועק - ככה על כל דבר.
לא פלא שהיא לא כאן עכשיו.
נעדרת. כמו שאמא אומרת בטלפון למי ששואל.
וכבר קצת הפסיקו לשאול.
אני לא יודע אם אבא מרגיש רע מאז שהיא נעלמה. בהתחלה הוא כל
הזמן יצא עם קבוצות חיפוש כאלה, כדי לבדוק אם היא לא במקרה
הלכה לאיבוד ליד קולנוע לב או בין המסעדות ברחוב ברלינר, אבל
בכל פעם הוא חזר הביתה עם מבט כזה בעיניים שעונה מיד על השאלה
של אמא - לא. הם לא מצאו גם הפעם. ודווקא הפעם ניסו גם בצד
השני של הפארק....אבל שום דבר.
ואמא הייתה נכנסת לחדר השינה שלהם והייתי שומע מאחורי הדלת
יבבות חלשות, כמו של הכלבלב הקטן שהאכלתי בשנה שעברה ליד הבית
של גלי, ולא הייתה יוצאת עד החדשות. ותמיד הייתה בוכה איך דודה
שולה לא כל כך בסדר ואיך לא השגיחה עליה מספיק בכל הפעמים
שיצאה מהבית.
אבל עכשיו אבא כמעט לא מחפש. אולי התעייף, אולי התייאש, אבל מה
שבטוח - לא היה אכפת לו כל כך לוותר על המאמץ. לאמא הוא אמר
שאין טעם ושעד עכשיו היא בטח התרחקה מאד, אבל אני שמעתי אותו
כל הזמן אומר, לפני שדודה שולה נעלמה, שהיא "לא רווחית לנו"
ושאנחנו רק מפסידים מזה שהיא גרה אצלנו. אני דווקא חשבתי שהיא
מאד רווחית. לפני שהיא הפכה להיות נעדרת היא כל הזמן פינקה
אותי עם שוקולדים ומסטיקים וחבילות של מדבקות לאלבום שלי
וחיילי מלחמה מפלסטיק ובובות פוקימון ו-
אני חושב שאני די מתגעגע לדודה שולה.
ביום הראשון עוד אף אחד לא חשב באמת שהיא נעלמה. אמא ישבה
ותיקנה מבחנים כרגיל בפינת האוכל ואבא הסתכל טלביזיה. אני
הייתי עסוק בלחשב את המרחק בין האמבטיה לדלת החדר שלי ולנחש
בכמה צעדים רטובים אני אוכל לעשות את המרחק עד למיטה החמה.
דודה שולה לא הייתה בבית. היא הייתה מהאנשים המבוגרים האלה
שחברים בכל מיני אגודות וועדות לא חשובות, שהולכים לפעמים
לתיאטרון בחמש אחרי הצהרים ולבתי קפה עם אנשים מבוגרים אחרים.
למרות שאמא תמיד אומרת שהיא לא ממש מאה אחוז תקינה.
אז לא ממש היה אכפת לי איפה היא.
לא חשבתי לרגע שדווקא היום מכל הימים בעולם היא לא תחזור.
רק בבוקר כשאמא נכנסה לחדר להעיר אותה ולהגיד לה שכבר שמה מים
לקפה - רק אז הבינה שדודה שולה בכלל לא חזרה בלילה הביתה.
הצעקות וההיסטריה של אמא היו מיידיות. אבא כבר מזמן יצא לעבודה
בתל אביב ואמא הייתה צריכה להזעיק אותו בחזרה, כאילו שיש איפה
להסתובב שם על הכביש הראשי.
במשטרה אמרו שעוד אי אפשר לעשות כלום כי לא עבר מספיק זמן,
ואבא אמר שלא כדאי לחפש כי היא בטח סתם מצאה איזה מישהו נחמד
להעביר איתו את הלילה.
לא כל כך הבנתי עם מי כבר יכולה דודה שולה להעביר את הלילה,
ואיך בכלל מעבירים אותו, אבל ראיתי שלאמא כל הדברים האלה לא
משנים כלום. אחרי חצי שעה אבא שלי כבר היה בחוץ עם שלושה חברים
שהסכימו לעזור ואמא שלי ישבה ליד הטלפון עם רשימה של חברות של
דודה שולה וגם של בתי חולים.
במקום ללכת לבית הספר אמא שלחה אותי להסתובב בין החצרות בשכונה
ולחפש. נורא שמחתי כי באותו היום המורה הרשעית לטבע תכננה לתת
בוחן ולא ידעתי כלום. חיפשתי וחיפשתי ומצאתי רק שתי ג'ולות
ומדבקה חצי הרוסה.
אבל כל זה היה בהתחלה.
מאז אני כבר שוב בבית הספר ואבא מצליח להגיע לעבודה בלי הפרעה.
וכבר 58 ימים ו-12 שעות שדודה שולה משוטטת לה אי שם, אולי
מחפשת הרפתקאות, אולי פגשה מישהו מעניין. ואולי לא טוב לה כל
כך והיא מתגעגעת אלינו. אני לא יודע כבר.

אתמול בערב שוב בא נציג מהמשטרה. אמא הושיבה אותו בסלון ומיהרה
להביא פיצוחים ומים קרים. הייתה לשוטר דפדפת גדולה כזו ועט
פיילוט שחור, והוא רשם מידי פעם דברים שאבא ואמא אמרו, תוך כדי
הנהון ומלמול. בטח בבית ספר לשוטרים אמרו להם שהנהון ומלמול
מביעים התעניינות ודאגה. אבל לא נראה לי שאבא קנה את זה, כי
הוא כל הזמן התפרץ עליו ואמר שהם לא עושים שום דבר ושהם עצלנים
ושווים ל-
אבל השוטר לא התרגש ורק אמר "אני מבין, אני מבין".
אחרי שהוא הלך אמא בכתה נורא ואמרה לאבא שבכלל לא אכפת לו
ושאיך הוא יכול להיות כזה קר ובלי לב בכלל. אני רק ישבתי מול
הטלביזיה וחשבתי שאם דודה שולה באמת הייתה מתגעגעת אלינו היא
הייתה חוזרת כבר, ומביאה לי אולי כמה מתנות כדי לפצות על כל
הזמן שהיא לא הייתה.
אבל אולי היא רוצה ולא יכולה, חשבתי פתאום. אולי מישהו מחזיק
בדודה שולה ולא נותן לה ללכת? אולי היא בוכה וכל הזמן מסבירה
לו שיש לה אחיין קטן שקוראים לו יוני והוא מחכה לה - אבל ההוא
הרשע לא מקשיב לה? ואולי-
אולי אני צריך לצאת לחפש אותה בעצמי על אמת?!
ההתרגשות כבר טיפסה לי בגרון והגיעה עד למצח איפה שתמיד גדל לי
הוריד כשאני כועס, ולא יכלתי יותר לשבת או לחשוב על משהו אחר.
התקשרתי לדרור ואמרתי לו שהחבורה שלנו יוצאת מחר למשימה הכי
חשובה שהייתה לנו בחיים. יותר חשובה אפילו מלהחזיר מכות לדוד
הקטן שגנב לנו חבילה שלמה של מדבקות- מחר אנחנו הולכים לחפש את
דודה שולה ולא חוזרים עד שלא מוצאים אותה!
דרור לא כל כך התלהב בהתחלה. הוא אמר שתכנן בכלל ללכת עם אחיו
הגדול מחר לסרט ופיצה, אבל אחרי שהסברתי לו שגם לנו יהיה כיף
ושבטח נלחם בכל מיני מפלצות וחיות נוראיות הוא הסכים ואמר שכל
עוד נקנה פיצה בדרך חזרה הוא יבוא וגם יביא עוד שני חברים שלו
מהכיתה המקבילה.
הסכמתי לעניין של הפיצה רק בגלל שידעתי שאחרת דרור לא יבוא,
אבל בלב כבר היו לי תכנונים אחרים לגמרי.

אחרי השיעור האחרון נפגשנו שישה ילדים ליד השער הכחול של בית
הספר: אני, דרור, שני החברים של דרור - רונן וגונן, אלעד ויעל,
שהתעקשה להצטרף ברגע ששמעה על העניין. בהתחלה לא הסכמתי בשום
פנים ואופן שילדות יבואו אתנו, אבל אז היא הרביצה לי ולא נשארה
לי ברירה.
בבוקר אמרתי לאמא שאחרי בית ספר אני הולך לדרור, אז שלא תחכה
לי. בלב חשבתי שאמא מחכה בעיקר לדודה שולה, אז היא לא כל כך
תדאג לי.
לפני שיצאנו אל הדרך עצרנו במכולת של אלפרד וכל אחד קנה בייגלה
גדול ושוקו, בשביל למלא את המוח. כמו שאמא אומרת. רונן וגונן
קנו שניהם מסטיק אבטיח וארטיק שוקו-שוקו. בכלל הם נראו לי
דומים מידי.
- טוב, אמרתי, כמו שכולכם יודעים, דודה שלי נעלמה מהבית לפני
המון זמן, והגיע הזמן שהחבורה שלנו תחזיר אותה הביתה. זאת תהיה
המשימה שלנו מעכשיו.
ידעתי שאני נשמע קצת פלצני. אבל בכל זאת- דודה שולה חטופה אי
שם. הגיע הזמן שמישהו יעשה משהו רציני בעניין.
והמישהו הזה יהיה אני.
אחרי שחיפשנו בערך שעתיים בחצרות, במחסן של יוסף הזקן ואפילו
בחדרי האשפה ברחוב שיקלר - התחלנו להיות רעבים. דרור כבר לחץ
שנלך לאכול פיצה וראיתי איך הבטן השמנה שלו מתכווצת בצער. בתור
מנהיג החבורה הבלתי-רשמי הודעתי שמפסיקים לחפש והולכים לקניון
לאכול.
אני חושב שבאותו הרגע כולם נורא אהבו אותי.

בכניסה לקניון השומר בדק לנו את התיקים וחפר קצת בין המחברות
ושאריות הסנדביצ'ים. אני חושב שהוא נגעל כשהוציא פלח קלמנטינה
רקוב מהתיק של רונן. או אולי זה היה גונן.
ישבנו מסביב לשולחן מתכת עגול צבוע ואכלנו משולשי פיצה עם
זיתים ירוקים עד שלא יכלנו יותר. כולם החזיקו את הבטן שלהם
ונראו ממש מסכנים. רק דרור הודיע שהוא עדיין רעב וקנה לעצמו גם
חצי מנה פלאפל. שיהיה למוח.
כולם כבר שכחו מהמשימה, אבל אני הייתי מאד מאוכזב מהעובדה שלא
מצאנו את דודה שולה. כבר ראיתי בדמיון שלי בראש איך אני מחזיר
אותה הביתה ואמא צורחת מאושר ומנשקת ומחבקת אותה ואותי. הגיבור
שלה.
אולי אבא לא היה כל כך שמח כמו אמא.
יעל הציעה שאני אקנה מתנה קטנה לאמא שלי כדי לשמח אותה, גם אם
לא הצלחתי להחזיר את הדודה שלי הביתה. פתאום נורא שמחתי שיעל
הצטרפה אלינו. לפעמים יש לה באמת רעיונות טובים. הלכנו יחד
לחנות של המתנות בקומה השניה והסתכלנו על כל התמונות הקטנות
והמראות.
- אתם צריכים עזרה חמודים? שאלה המוכרת.
הסתובבתי לאחור בדרכי להגיד "לא תודה" ואז זה היכה בי.
המוכרת נראתה בדיוק, אבל בדיוק - כמו דודה שולה.
- דודה שולה????? שאלתי בפאניקה.
- מי?? שאלה המוכרת בתמיהה שלווה, דודה שולה? על מה אתה מדבר
ילד?
- דודה שולה?! זאת את! את מכירה אותי????! את בדיוק כמוה! יש
לכם אותן עיניים חומות ושיער אפור קצת ושתיכן גבוהות נורא
ואותה גומה בלחי שמאל ו-
המוכרת כבר איבדה לגמרי את הסבלנות.
- איזה שולה בראש שלך ילד?? תגיד עכשיו, אתה צריך עזרה או לא?
- אבל....אבל כולם מחכים לך בבית! אמא נורא דואגת לך והיא כל
הזמן בוכה ומסתכלת על תמונות ישנות שלכן בחדר ואפילו אבא חיפש
אותך וגם אני אבל לא מצאתי ואז כל החבורה באה לעזור לי ואת לא
יודעת כמה דואגים לך ואפילו השם שלך רשום במשטרה ויש תמונה וכל
הזמן מישהו בא לרשום עוד דברים שאמא אומרת ואבא מתרגז שהם לא
עושים שום דבר ולא מחפשים מספיק וגם יש-
- ילד! אתה שומע אותי?? אני לא דודה שולה שלך! אתה מופרע או
משהו כזה? אני לא מי שאתה מחפש, אתה מבין? תעוף עכשיו מהחנות!
- אבל אני בטוח שזאת את! אני בטוח! את בטח יודעת מי אני, איך
הלכנו לפארק לפני מלא זמן ומה קרה אז לאבא, את זוכרת? אם את
זוכרת אז תגידי ואני אדע שזו את! תגידי!
היא לא ענתה לי.
הייתי המום. המוכרת, או דודה שולה, הסתכלה עלי במבט מתחנן. שרק
אצא מהחנות.
יעל משכה אותי בסוודר וגררה אותי החוצה.
לא ידעתי מה להגיד.
אז שתקתי.
זאת הייתה דודה שולה. אני בטוח.
יעל התיישבה לידי. מורידה את התיק בית-ספר שלה מהכתפיים.
- אל תדאג יוני, היא אמרה, זאת בטח לא היא. אם זאת הייתה היא
ישר הייתה מזהה אותך וחוזרת הביתה.
אני צריך לחזור הביתה ולהגיד לאמא שמצאתי את דודה שולה, חשבתי.
להגיד לה שתבוא תיכף ומיד להציל אותה מפה. להגיד לה שתתקשר
לאבא ושיחזירו אותה הביתה.
התחלתי לחפש בעיניים טלפון ציבורי, אבל אז העיניים שלי פתאום
נעצרו מהמחשבה שאולי דודה שולה בכלל לא רוצה לחזור הביתה,
בעצם. אולי כיף לה ככה, להיות מוכרת בחנות, חשבתי.    אולי כיף
לה לא לעבוד יותר בשביל כל הוועדות והאגודות שלה. בטח כבר נמאס
לה לריב עם אבא, ולהיות כל הזמן לא רווחית בשבילנו.
אולי, אולי דודה שולה קמה בוקר אחד והחליטה שהיא מתחפשת
למוכרת, ככה פתאום, והיה לה כל כך נעים שהיא החליטה לא לצאת
מהתחפושת. אולי.
גם אני עושה את זה לפעמים. מתחפש. אבל תמיד בא הקול של אמא
ומחזיר אותי לשיעורי הבית, או ארוחת הערב. אז אולי אני לא
אפריע לה במשחק, חשבתי. אני לא חייב לספר לאבא ואמא שראיתי
אותה.
אני יכול פשוט לבוא מידי פעם לחנות המתנות, לבקר, ואולי להסתכל
קצת עליה, על דודה שולה שלי.
אני יכול לשמור את המחבוא שלה בסוד. כמו מנהיג חבורה אמיתי.
אני חושב שזה מה שאני אעשה.
לקחתי את היד של יעל, עזרתי לה לקום ואמרתי-
- עזבי, לא משנה. את בטח צודקת. אם זו הייתה היא, היא כבר
הייתה חוזרת מזמן.
ואז הלכנו הביתה.
בלי להגיד מילה לאף אחד.