חג הפורים מתקרב, אך השנה אין לי אין צורך להתחפש.
ולכל אורך השנה, תחפושות רבות לי, המון מסכות עוטות פניי.
ומאסתי מכבר בהתחבאות, ובקשתי להורידן אך כשלתי.
כנראה שעדיין פוחד אני לחשוף פניי, פן אשרף מקרנייה המלטפות של
החמה.

היחידה שראתה דרך כל מלבושיי הייתה את.
על כל שכבותיי, הצלחת להחדיר לי אור, להיישיר לי מבט.
נבהלתי.
ברחתי.
וכשרציתי לחזור, כשפניתי אחור, כבר לא היה לאן.
פחדיי הבריחו אותך, הבריחו אותך הרחק מכאן.

אשתקד עטינו עלינו תחפושות לתפארת, זוכרת?
אני איש הברזל הייתי, ואת מלכת הפיות.
ומה היה יכול להתאים לנו יותר ?
הייתי נותן המון כדיי את אותם הימים לחזור ולחיות...

אפרופו זכרון...
זוכרת בכנרת, איך היינו יחד ושחקנו "אדון וגברת".
איך דברנו את הלילה מול האש הבוערת, ובין יריעות האוהל הייתה
לנו אש אחרת.
איך אהבנו יחדיו בין הגלים לאינסוף, וקרבתך הייתה כל שרציתי.
ואני מתגעגע, אלייך, ואל עצמי.

כשהייתי איתך לא הרגשתי צורך להתחפש.
כשהיינו יחד, לא הרגשתי דחף לחפש.
אך השנה המצב אינו כך כלל.
אינך תחת זרועי, אינך איתי.
חבל.