הופרעתי לפתע, שומע ברקע דיווחו של שדרן החדשות של שעה חמש
בטלויזיה, על ידי קולות משונים. בעצם, אעדיף לתארם כבלתי
הולמים את הרגע, שכן קולות כאלה יכולים להיות רגילים מאוד, עד
לכדי מיאוס בשמיעה חוזרת ונשנית, של קולות מונוטוניים -
תזזתיים אלה, אלא שלא הותאמו למצב השלו בו היתי שרוי, שכוב לי
ברוגע על ספתי, לאחר יום עבודה קשה מול מסכי מחשבים, אני עדיין
יכול לחוש את ברגי ראשי נוקבים כפטישי ברך של רופא, מכאיבים,
למרות שמטרתם היא רק לבדוק מצב כללי של החולה. את הילדה כבר
האכלתי, עם הצ'יפס השמנוני והאומצה הרזה, שאישתי מתעקשת להגיש
לה מדי צהריים. המכונית עשתה לי סיבוכים, המזכירה איטית עד
לכדי כאב, העבודה לא ממצה כושר אישי, הכלב כמו מצווח לטיולים
חוזרים, האוויר מחניק...
קיצורו של דבר, הרגילות שבחיי העכשויים לא נותנים לי מנוס.
עוטפים את קיומי כך שבבוא העת אפחד לעזבם לטובת הריגוש. אולי
עכשיו תבינו מדוע סולם הקולות האלה שבקעו - פתע מחדר המדרגות
המחניק, נדמו לי כבוקעים בעצבנות מהטלויזיה של השכן, שאני טוען
כבר ממזמן להיותו פראנויד, שומע מוסיקה פסיכודאלית בשעה 22:00
בלילה, כל פעם אותו הדבר, ושמביתו מזדמן לי לחדש אוזניי עם
מצבור הסרטים הישנים שברשותו, עם קולותיהם של השחקנים הישנים,
כולם מתים...
אבל ככל שניסיתי להתרכז בחדשות האלה, שכל פעם אותו דבר, כך
נבלעתי עמוק יותר ומצאתי עצמי מתאמץ יותר ויותר ללקט פיסות של
אותו הקול... כל כך נואש... כל כך אנושי... מי עוד מיבב כך
בימנו? אני חובב נלהב של סרטים רומנטיים, אך עליי להודות כי גם
בחלקים המולטי - רומנטיים לא זכיתי להנעים אוזניי בשמיעתן של
סולמות גבוהים כל כך, בעלי כאב עמוק כל כך, שמרמז יותר על סוף
העולם מאשר על אהבה פתאומית שגם נכזבה בפתאומיות.

הילדה בחוץ, מדלגת בעליזות בדילגיות. מחצלת רובץ בלאות על
השטיח הפרסי החדש שלי, שרכשתי בהזדמנות מהרוכל המפולפל, שהגיע
למכור סחורתו כאן על סף דלתי. את הרעיון לשמו של הכלב "מחצלת",
קיבלתי מקריאתו של ספר ישן, בו הגיבור היה שטיח - מחצלת , שכל
אנשי הבית ניגבו בו רגליהם, מצאתי הקבלה, שכן אף אני משתעשע
בעליונותי הגזעית , שנקבעה בסולם האנושות של דארווין יקירנו,
כך מוצא אני משפשף רגליי בפרוותו של יצורי.
הכל מסודר, שום דבר אינו בנמצא שיכול להפריעני מהתעסקותי
השרירותית. והחדשות, הן צריכות את הקשב שלי? לא. אני מכבה את
המסך, ממילא כבר ממזמן רציתי להחליפו באחד משוכלל יותר, רהוט
יותר. העכשווי רק הורס לי את העיניים. שוב הקול הזה, מתדפק
חרישות מבעד לדלתי העבה. אמרו היא עשויה מברזל. לו רק יכלה
לעצור בפתח לא רק את הגנבים הפוטנציאליים, אלא גם את הייבוב
הזה...

כנראה שמישהו שם בחוץ, בחנק המעופש הזה שהתרכב עם ריחות הבניין
שלנו, הרי כל יום החדשים האלה חייבים לבשל איזה אוכל הכרוך
בטיגון, כך שלבסוף ישנם בשר ושמן שרופים באויר... עליי להתאמץ
בנשימתי וברגליי כל אימת שאני חוזר מהעבודה בצהריים, עד כדי כך
הבחילה שתוקפת אותי חזקה... כנראה שמישהו שם בחוץ מתמודד בזה
הרגע עם צרות גדולות משניתן לדמיין. אישה, אולי, שהתעייפה
מקצבם המסחרר של החיים, או ילדה, עם נפש נשית, שהתבדתה
מהבטחותיה הנשגבים של האהבה?

רגע. אני מוכרח לשחרר את קפיץ המתכת הזאת שאוסרת דלתי מהפתח,
וללפות את הידית, עוד רגע קט יתגבר מולי הווליום האנושי הנדיר
הזה, ואוכל להגדירו לכם במדוייק. במדויק? הו, חברים, אכן פתחתי
דלתי בזה הרגע, ועליי להודות בפניכם , עמיתיי היקרים, קולות
שכאלו קשה להגדיר במדויק. אין זה עוד מחשב עלוב, שהצליל שהוא
משמיע מעיד על חיבורו התקין לרשת, זו אינה מכונה אלקטרונית
ממוצעת, כזאת שאני שוקד בימים אלו ממש על פיתוחה המהיר... זהו
קול אנושי משוכלל, הרבה מעל לממוצע, גם לא קול של אישה, גם לא
של ילדה שהתבדתה, רבותיי, אני עד לפעולותיהן הדינאמיות של
התחושות... זוהי דמות ללא קיום, אדם ללא גוף, נקבה חסרת גיל...
מסופקני אם מילותיי הכתובות יוכלו לתארה תאר היטב משיוכלו
לתארה שלוש הנקודות שלי, הנאמנות לדממה... דומה יכפילו וישלשו
עצמן בחזקות אדירות... אף אז לא יעלה בידן לתאר את הקולות
שמוצאות מסתור במסווה של השקט...

מה מעיק ומה מונח כה בכבדות על נפש זו? מסוכן, ילדתי, מסוכן
להשתעבד במידה כזאת לרגש, כפי שעושה את במיטבך, מסוכן, אל
תאבדי ראש. הסחרחרה המשעשעת של החיים לא תדום, לא יעצרוה כל
המכונות המופעלות וכל הטכנאים המתוכנתים. החיים ימשיכו,
ברשעות, הו חמדתי, מה מר לי ומה צר לי שזוהי אינה הבטחה לאנקתך
האחרונה שהעולם יהיה זכאי עוד לשמוע ממך!
"אלוהים, אני אובדת, קח אותי איתך, הם לא ראויים... לעולם לא
יבין... לעד אהיה של ...צמי, תודה... אני לך... שעזרת לי בטובך
להתקרב... פקחת עיניי שטחו מראות... הבלי העולם... רשעות בני
אדם...המ...!"
דממה. לא, זוהי הפסקה על מנת שתוכל לקחת נשימה עמוקה ולהטעין
את יגונה הבא. פרץ הרגשות לא מתמהמה.
"ההוא.. בתל אביב.. בנק רומנטי... מדוע נתת... משפחה היא
אכזרית..."
נאוותי האומללה, עד אימתי תייללי לך כך ללא מוצא?
מה רבים הם הרחישות וההתגעשויות הפנימיות שלך. ומדוע איננה
בנמצא נפש תאומה, שתספוג את האימה?
"....טוב...כך....לבדי...תודה...".
והנה קיבלתי את ההסבר. אני מבין שהגעתי לאיזור הדמדומים,
כשהשמש חותכת את הרקיע באמצעיתם, לאורו של יום, אך לחשיכתו של
חדר המדרגות. עכשיו אני שומע כמעין אחיזות, ציפורניים שחורקות
על המעקה המאובק, הורוד, שלנו. את עולה במדרגות? יותר טוב -
רדי, וצאי לשמש, עזבי חשיכה, עלטה לא בשבילך נבראה.
"אתה לא מבין...". מי, אני? "אני צריכה אותך... אני עלובה...לא
שמרתי על האגואיזם שלי...מסרתיו לך בשתי ידיי הפושעות, כמו
איוולת חסרת שתיים עשרה שנות ההשכלה!".
כנראה היא מדברת אל אובייקט דמיוני. אולי מישהו שאהבה. מחצלת
שם לב להיותי מחוץ לדלת והחל לשרוט את הדלת בכפותיו. שם למטה
האנחות רק מתגברות, תופסות תאוצה. אני מוכרח ללכת, ללטף את
מחצלת, להרגיעו - לא נטשתיך. נפש אמולה, הסי, זנחי אנחותייך,
מי ישמעך, אני? בכי לך, ילדה, אישה, ואז לכשתסיימי חזרי נא
לדירה. אני צריך כעת לחזור. עזבי אותי בשקט. מה עלה בדעתך כלל,
להטריד אותי, בשעת צהריים בוהקים אלו, השעה בה אני מוזן מחדשות
היום העקרוניות? מה קרה בעזה, הא, מחצלת? עכשיו אוותר עם אי
הידיעה עד השעה 21:00, אז נצפה לא רק אני ואתה, גם אישתי ואולי
קצת הילדה. אני טורק את הדלת, קצת זועם על ההפרעה הזאת. מי
צריך הטענות רגשיות כאלו, עוצמתיות ומסווגות כאלו, כאשר
המציאות בפתח? ומה אני קופץ כל פעם לשמע מוזרות חדשה שצצה?
העולם מלא טירופים פתאומיים, של אנשים קיצוניים. אני לא הוטלתי
אל תוך עולם זה לשמש משענת והקשבה לבעלי הטירופים עצמם. לי
תפקיד חשוב ממילא, משרד חדיש, משכורת מעולה, עם אפשרות לא בטלה
בשישים של העלאה במשרה.

אני מנמנם לי קצת עד 20:00, רגליים על כיסא העור האמריקאי
שקניתי עם אישתי. זוהי רכישתי האחרונה שגרמה לי לחוש מרוצה
ביותר. ומהיום יש לי סיבה נוספת לדהור במעלה המדרגות שבבנייני,
עד שאגיע למבצרי המוכר, שלא מכיל בתוכו מוזרויות צורמות, הנחמד
ומרגיע ברגילותו.