הוא פגש בה ביום חורפי נהדר, גשם כזה שחודר אל העצמות . הוא אף
פעם לא הלך עם מטריות ( אלא אם כן זה היה מקרה של גשם ממש כבד)
היא חלפה על ידו ברחוב עטופה בשכבות של סוודרים על סוודרים
וצעיפים ומעיל ענק כזה. חום. בשניה הזאת שמבטיהם הצטלבו ברחוב,
הוא שמע מוזיקה. הוא שמע את שופן מנגן לו על הפסנתר את היצירה
האהובה עליו שבמקרה נקראה "רומן". הכל פתאום התעמעם והצעדים
נעשו איטיים, כמו בסרט כשהתמונה עוברת להילוך איטי. היא הבחינה
בו וחייכה לעצמה, אבל היא (שלא כמוהו) רצה מפני הגשם המטורף
הזה שניטח ואילו רק בכדי לומר לה- "הנה הוא.." "ממש מול
עינייך!"
וחלפה לה כך, כל כך במהירות, כשהוא לעומתה נעצר, עומד דומם עם
הפה פעור כמעה, מחפש אותה בזמן שהיא טובעת בתוך ים של מטריות
צבעוניות, נעלמת. והוא נותר שם עומד בלי תנועה, לא מבין איך
נתן לה ללכת... המנגינה המשיכה להתנגן בראשו אבל היא קיבלה
גוון עצוב כל כך... הוא איבד אותה.
זה היה על הטיילת ביום חורפי נהדר בשעות הצהריים המאוחרות. הים
סער כל כך, וכשהיא הלכה  לפתע התבהרו השמיים וקרן אור קטנה
פילחה את מסכת העננים הכבדה שהייתה פרושה בשמיים, העננים
כמערבולת בגוונים של אפור- כחול בקשו להגיד לו משהו, וקרן האור
הזאת, קטנה ובודדה נגעה קלות במי הים, ריפרפה באורה מול כל
השחור שמסביב.. וכמו בתיאטרון, לרגע הגלים היו על הבמה, והוא
הבין מה שהשמיים ניסו להגיד לו.
זו לא הייתה פגישה מקרית.
זו אהבה.
והוא ניסה לעצור את זה- פרץ הרגשות המטורף הזה שתקף אותו
בדמדומי יום חול.
ועם זאת הייתה זו התגלות אלהית .
והוא פנה לדרכו והמשיך ללכת, מתבונן באותה קרן אור קטנה, וכמו
מדבר איתה- והם רוקדים ואלס - הוא וקרן האור הזאת, ואז נשבה
רוח ענקית והוא עצם את עיניו. והיא הופיעה שם במלואה - לנגד
עיניו מחייכת חיוך ביישני ואז מישירה מבט. והיא גם אוהבת אותו,
מעבר לכל ספק. אז איך זה שהגוש השחור בבטן שלו שוב מחפש את
דרכו במבוכי גופו בדרכו אל הגרון ומתיישב שם כאורח בלתי
רצוי...
הוא פותח את עיניו וכנגדו חול וים, ושמיים אפורים שנהיו מזמן
למערבולת והגוש רק גדל וגדל, והוא מזיל דמעה ומבין שהיה זה
חלום.
והוא בוכה ונופל על ברכיו ומישיר מבט אל הים, ועיניו מצועפות,
מטושטשות מהדמעות והחנק.
והוא יודע איפה היא נמצאת ואולי טוב לה שמה. אבל הוא כל כך
מתגעגע.
כמו איש סהרורי הפך הים להיות חברו הטוב ביותר, כי השאר נטשו
או התיאשו בשלב מסויים  והים - הוא לא מתיאש . אליו באים
כשצריכים חיבוק.
והיא נעלמה. לא כלא הייתה.
והשאירה אותו אבל, וכואב... כואב כל כך.
האחרים קראו לזה  "אבל שמגיע לקיצוניות של הרס עצמי"
הוא קרא לזה אהבה.
אהבת אמת .
כזאת שמגיעה רק פעם אחת.
וזאת הייתה האחת שלו.
לנצח.