כיום אני לא משהייתי פעם. שכן אני לבד, לבד אפילו ללא צער.
כמו כל לידה, הבדידות נולדת ללא רסן ומחבקת אותך כמו שד אימך
לגופך פוחזת.
חומה הוא לא זה של נחמה,
אלא של כעס מייגע.
אפשר להתחיל להשתולל, לרוץ במחשבה שאפיסת כוחות תרוקן אותך
מעצמך.
להתחיל לשנות את הכול במחשבה שנוף הוא שמצייר את בדידותינו
במכחול.

כאבתי אלף צעקות של מוות ובדידותי יושבת לידי בנחת.
אני דומע לרגליו של שולחן כתיבה אשר היה ביתי באותה מערכה,
ובימי מגפה אוחזת זו היה לי מה לגעת בו.
במוחי יכולתי לראות את כול מה שמעולם לא יוכל לקרות -
יכולתי לחשוב על מדבר אין סופי שבו נמצאים רק היא ואני.
יכולתי לראות חום בעיניה הגדולות היכול לחמם ערבות קרות.
יכולתי לגעת בחוסר שלה לידי, להריח את שערה שאינו נוגע בי.

עכשיו אני מישהוא אחר לגמרי
בהחלט לא אדם מאושר כמו שקיוו חלקכם.
אין לי את הצער היושב לידי ודמעותיי ממשיכות להצטבר בתוכי.
אני פסל ללא זיכרון חם, עבר יותר מידי זמן והזיכרונות הספיקו
לעבור מכאן.
מחבושי הוא העולם כתחבושת שלא מועילה לדימום,
היא רק מסתירה אותו שלא אתהלך כאדם רחום.

ראשי נישא לגבהים ברוב שעות היום
וליבי ניגרר אחריו לכל מקום,
נגרר ברחובות המציאות של הכל
וכשהוא משיג את הראש הם פוצחים במחול.

הראש אינו יריב לכאבי לב, אם כאבי ראש הוא בקושי באותו שולחן
מתיישב.
הלב מבקש שיזכיר לו מה טוב, אך הראש לגמרי שכח לאהוב.
הם מתפזרים לפינותיהן עייפים,
ומתיישבים על מאזניים ששמורים בבוידם גופינו למקרים כאלה
מיוחדים.
ואני על המוזניים באמצע יושב, וביחד עם המוח מקונן על הלב.
מסתכלים עליו לגמרי חסרי אונים ולמחרת קוברים אותו מתחת להרבה
כוכבים.

הלב מת ואיתו התקווה רק המוח נשאר מקווה לטובה.
אף פעם לא חייתי כך לפני, היה לי לב מרופט אבל עדיין יפה.
האם אפשר לחיות ללא כלום, לכאוב ולא לכאוב באותו היקום?
כניראה שהדבר אפשרי, או שאני בעצם לא אנושי.