זאת הפעם הראשונה מזה שנים שאני מרגישה מה זאת אהבה.
ואתם יודעים מה? אני סוף כל סוף מבינה למה מתכוונים כאשר
אומרים שאהבה זה גם טוב וגם רע.
אחרי כמעט 7 חודשים נשבר לי הלב. אבל הפעם הוא באמת נשבר.
ונכון, תמיד יגיע מישהוא אחר.
ונכון, גם לו יהיו עוד בנות אחרות.
אך הלב נשבר, והוא נשבר בגללי.
אבל משום מה אני מרגישה כל כך לבד.
כולם באים, מחבקים, שואלים, מנשקים, אבל אני- אני מרגישה לבד.
אני מרגישה כאילו כל הרגשות שהיו לי בלב נמאחו ונמחקו, ונשארה
רק הצורה של הלב ותפקידו הפיזי.
תארו לעצמכם שאתם בפעם הראשונה מרגישים.
מרגישים את השמש זורחת בבוקר, את הרוח מלטפת אתכם ברכות על
העור הרח שלכם, הצפצוף של הציפורים רגוע, נעים לכם.
אתם עפים למעלה למעלה נשכבים על ענן רח מאוד ומרגישים את הירח
מתקרב ומתמלא, זאת הרגשה של שלמות, טוהר.
השמש כשהיא זורחת- זאת הרגשה של חמימות, נעימות, זוהר.
והרוח- היא גורמת לכם להרגיש צמרמורת בכל הגוף כולו.
זאת הרגשה שסתם כך לא תרגישו ביום יום.
זאת הרגשה שאני מרגישה מזה 5 חודשים ועד היום.
אבל- תתארו לעצמכם שברגע שאתם סוף סוף מרגישים את החמימות הזאת
את המושלמות הזאת, משהו רומס אותה לחתיכות קטנות קטנות.
אתם לא מצליחים לאסוף את כל החלקים הקטנים האלו.
הירח מתנפץ לאלפי רסיסים קטנים ונעלם.
השמש התפוצצה ואינה זורחת יותר.
הרוח חזקה מדי ואתם נופלים ונופלים ונופלים...
בדרך למטה אתם רואים המון פרצופים מוכרים, חברים, משפחה וכולם
מדברים אליכם, אבל אתם לא יכולים לשמוע אותם.
הפרצופים היפים שלהם נמתחים ונמתחים  הם נהפכים למעווטים.
ואתם מתחילים לפחד.
הכל מסתובב סביבכם אתם בתוך מערבולת רגשות איומה, ואתם מתים!
הנפש שלכם יוצאת מהגוף, היא נראת כמו, כמו... כמו טיפה של
גשם.
והיא נופלת ונופלת ובשניות נהפכת לגוש יפיפה של רסיס שלג.
אתם כל-כך רקים ועדינים כל-כך טהורים.
ואז ידו של ילד, תינוק תופסת אתכם ומחזיקה אתכם חזק חזק עד
שאתם נמסים. אז הוא משחרר אתכם, את הטיפה על עלה ירוק של פרח
שעוד לא פרח. וכרגע אתם נמצאים בעולם חדש, שונה ומפה והלאה אין
לכם את הזכות בחירה, מה תעשו ומה לא, לאן תלכו ולאן לא.
אתם לא מרגישים, לא בוכים אתם פשוט טיפה.
והרוח תעיף אתכם מהעלה ותיפלו לאדמה ותעלמו.
ובשניות אתם פותחים את העיניים ומגלים שאתם בעצם פה, קיימים,
בני-אדם, אנשים שמרגישים ואוהבים, פוחדים, בוחרים, עושים
ועומדים על בחירתם.
אני עוד לא התעוררתי.
אני נמצאת ברגע שבו הירח מתנפץ לאלפי רסיסים, ואני בוכה, פשוט
בוכה. בוכה מאות טיפות של אנשים שמתו.
ואני יודעת שכאשר אני התעורר, אם אני אכן אהיה פה וגם אתה, אני
אקום והאסוף את הרסיסים  ואבנה שוב את הירח.
אני אתפוס אותך ואכניס אותך לתוך תוכי ואני אגרום לך להרגיש
ולהבין את מה שעובר עליי.
ואז אנחנו נהיה ביחד ולא נפרד. הירח יזהר והשמש תזרח וכל יום
נוסיף לנו כוכב חדש, רסיס קטן לתוך הירח שלנו, האהבה שלנו תהיה
כל כך מושלמת, אני לא מוותרת!
אני כנראה חייה בפנטזיות שמימיות, בעולם החלומות, אבל אתם
יודעים מה? אני מתפללת שהחלום הזה יתגשם, כי חלומות טובים לנצח
נשארים.
אני מרגישה כאילו אני כוכב, רסיס אחד קטן.