אנחנו - זה אני ועצמי
מגובשים בגוף אחד
עם נפש ועם כל מה שצריך
ויש בינינו שפה משותפת
לעבודה זה למען זה,
האחד עם השני,
כדי שבסך-הכל
יהיה טוב ליניב,
שזה מה שאני.

וגם אם, לצורך העניין,
ניתן להפריד בין יניב הקפדן
לבין יניב העצלן
ובין יניב הקשה לבין יניב הרך,
הרי שלמעשה כל היניבים מאוגדים
בתוך בן-אדם אחד ושלם,
שזה מה שאני הנני.

והאדם בכללותו
הוא עולם תלת-מימדי
שנמתחים בו צירים בין הקצוות המנוגדים
ועל כל ציר וציר
יש כפתור לוויסות עצמי.

אולם, כדי להיות שלם עם עצמי,
עליי לוותר מראש
על הציפייה לשלוט באופן מוחלט
בכל הווסתים כל העת!
עליי לוותר מראש
על הניסיון לתפקד
מתוך מודעות גורפת לכל רגש ולכל מחשבה,
שעוברים בראשי,
לכל עלה שנושר
ולכל ציפור שמצייצת בעולמי,


אלא לאפשר להם להיות.
לאפשר להם לחיות בתנועה,
בחופשיות מסויימת,
לאפשר לעצמי לתעות במרחבי עולמי,
לתהות, להשתעשע, לדאוג,
לבדוק, להתבונן
וגם ללמוד מהטעויות,
אך לא כדי להתיימר להיות מושלם,
אלא כדי לחיות קצת יותר
טוב.

אז למה, אלוהים? למה זה לבי דואב?