בצהרים הלכתי וחזרתי בקו הסלון-מטבח ולא ידעתי מה רציתי. השפלה
גדולה. בפעם הראשונה שהלכתי למטבח היתה נחישות בצעדיי, כאחת
שיש לה מה להשיג בסופה של דרך, אך מצאתי את עצמי עומדת בפתח
המטבח, בוהה בחלל העכור שמעל המקרר, תוהה מה הביא אותי לכאן.
הלכתי בדרך כל האימהות. "תחשבי טוב טוב איפה שמת אותו בפעם
האחרונה", עולה בי ההוראה המתבקשת, ואני עומדת כמה דקות ומבט
של עגלה שאיבדה את דרכה שוטף את עיני. בלית ברירה אני מחליטה
לחזור לנקודת ההתחלה, לחזור למקום שממנו באתי. אני חוזרת
לסלון. עכשיו אני עומדת מול הטלוויזיה הדולקת "משפחת וולטון"
חיה את חייה המושלמים בצל המלחמה, ועכשיו אני לא זוכרת כלום,
וגם לא יודעת כלום. אה! נזכרתי! ואני רצה במהירות לפני שאשכח.
בדרך אני מועדת על חוט טלפון שמונח על הרצפה ומשתרעת לכל אורכי
במסדרון הארוך שמוביל, בסופו של דבר למטבח. אני קמה במהירות,
ובדחיפות של מי שיודעת מה לפניה אני מדדה למטבח ברגל נטויה.
שוב אני ניצבת מול המקרר. שוב אני תוהה מה לעזאזל רציתי לעשות
כאן. אולי גפרורים? לא. לקחתי כבר קודם. מתי קודם? אני שוב
חוזרת לסלון, לא לפני שאני משתינה בשירותים מתוך תחושה שעצירה
באמצע הדרך להתרעננות יכולה לעזור לי להבין מה בדיוק אני
מחפשת. אני מרימה את תחתוניי ומכנסיי, מורידה את המים שלוש
פעמים וחושבת אינסטלציה. אני נכנסת שוב למטבח. שוב מול המקרר
המאוס. אני פותחת אותו. אני יודעת שאין לי מה לחפש בתוכו. את
השוקולד אני ממילא מחזיקה בחוץ, בסלון, במיטה, מתחת לכרית,
לעולם לא במקרר. טוב, אני מתייאשת וחוזרת לסלון. ב"משפחת
וולטון" יש אירוע קשה. אימא אליזבת חולה בשחפת וחייבת לעזוב את
הבית לזמן לא ידוע. כולם מתמוטטים סביבה ואני גם כן. בעיקר אני
כואבת את געגועיו של ג'ון האב, שאוהב את אימא כל כך הרבה. אני
מייבבת מול הטלוויזיה ונפרדת מהם ב"לילה טוב" הרגיל. אני מכבה
את הטלוויזיה ושוב עולה בי תחושה קשה של מעשה חיוני שטרם נעשה.
ביאוש אני גוררת את עצמי, שוב, למטבח, מועדת על חוט הטלפון
(שוב!), והפעם מאבדת את ההכרה לכמה שניות. כשאני מתעוררת
ונבהלת אני מחליטה באחת לשים לזה סוף. עכשיו אני אשאר כאן, על
רצפת המסדרון עד שאזכר במה שרציתי לקחת מהמטבח, או אולי הייתי
צריכה להביא משהו למטבח? אולי חשבתי לנקות אותו? בכל זאת הכלים
נראים כמי שרוחם נשברה זה מכבר, והם כבר לא מחכים לאף אחד. לא.
לא יכול להיות שנחישותי ונכונותי הרבה להיפצע בדרכי להביא או
לעשות דבר שאני לא זוכרת מהו, יסתכמו ברחיצת כלים. ולא שיש לי
משהו נגד. להפך, אני מאד נגד.
אני שוכבת על גבי במסדרון ומרגישה בליטה קשה שמפריעה לי להניח
את התחת בשלווה. אני מרימה את עצמי ושולפת מהכיס האחורי של
המכנסיים קופסת סיגריות. אני מוציאה אחת ומכניסה לפי. חרא! אין
אש. אני ממשיכה לשכב עוד כמה דקות, שואפת ונושפת מהסיגריה
הבתולה. לא קורה כלום, אבל זאת לא הפתעה גדולה. כבר ניסיתי פעם
להיגמל ככה מסיגריות. בלתי אפשרי. במיוחד כשאת בחורה. במיוחד
כשאת בחורה שאין לה אש. כל הנשמות הטובות נחלצו אז לעזרתי.
מצתים וגפרורים ניצתו עבורי בכל פינת רחוב ובכל קרן זוית. בסוף
נתתי להם להדליק לי, למה מה?
נזכרתי! אני קמה שוב במהירות וראשי מסתחרר. הכל הופך שחור בבת
אחת ובשאריות ההכרה שלי, אני מגיעה למטבח, מתיישבת על כיסא
קרוב לדלת, מול המקרר המזויין. העיגולים השחורים מול עיני
מתנדפים באיטיות, ואני שוב בוהה בטמטום. על המקרר מדבקה:
"האהבה מנצחת". כוס אמק. אני הולכת לישון.