אנשים, בדרך כלל, מפחדים מההתמוטטות.
מפחדים לקרוס תחת עול הכאב.
לאבד דמותם, כוחם, עוצמתם, עצמיותם.
ואני רק מפחדת מלא להתמוטט.
מפחדת שאצטרך להמשיך ולשאת את הכאב הזה,
חסר הרחמים,
הכאב שלא פוחת או מתגבר אלא רק קיים בי
כל הזמן.
מפחדת שהניצחון שלו עלי לא יגיע.
והרי זה כמעט מעליב, בשביל כאב מסוג כזה,
האפשרות שאמשיך לחיות איתו כרגיל.
כאב מסוג כזה אמור להכניע אותך, לפרק אותך לשברי אדם,
לגזרי נפש.
אבל אחרי שהתפרקתי מעצמי עד קצה גבול היכולת,
אני עדיין לא ממוטטת.
וזה כל כך, כל כך קרוב לבלתי אפשרי.
מפחדת, דווקא לא להתמוטט -
כאילו הדבר היחיד שיצדיק את הייסורים האינסופיים, והדמעות,
והפחד,
יהיה הכניעה המוחלטת להם בסופו של הקרב המתיש הזה.
אחרת, איך יכול להיות שהם כל כך גדולים?
ואם הם כל כך גדולים, איך יכול להיות שעוד לא התמוטטתי?
ואם עוד לא התמוטטתי, נכנעתי, קרסתי ונשברתי לאלפי רסיסים,
למה אני מרגישה שזה בדיוק מה שקורה...?


15.2.2007
סיפרו באוניברסיטה
שבתואר השני מתמחים במדעי העצב,
ואתה צחקת.