הקטע הבא נכתב בהשראת מוש.



יד חיוורת עם לקי חצי מקולף בציפורניים
מסיטה לאחור שיער אדמדם דהוי
שנצבע לפני יותר מדי



זמן. זה מה שחסר לנו, זמן.
עוד מעט סוף העולם,
וכולנו נמות יפים וצעירים,
בעלי שאיפות שלעולם לא ימומשו.
נסתכל לשמיים בפעם האחרונה, ונבכה על כמה שזה



חבל. כן, חבל זה גם רעיון לא רע.
אם כבר למות בדרך לא טבעית,
שלפחות יהיה בצורה



קלאסית. האמת שאני מעדיפה רוק
או מוזיקת נשמה משחררת כזאת,
שאת רוקדת איתה ואת מרגישה
איך כל הרעל נשפך ממך החוצה, לאט...
כאילו שאת לא באמת



כאן. לא, לא כאן, קצת למטה וימינה,
ובחזרה אחורה בכיכר עם הפרחים
שהמסטולים יושבים בה כל ערב שישי
שותים ונהנים כאילו אין מחר, שאננים,
הם פשוט לא יודעים שיום אחד לא יהיה פה


כלום.

---------------------

לקום בבוקר
להתחיל בצעד הראשון לתוך הסדקים שלי
שבמשך היום לא יתאחו
רק ישברו
שלאט-לאט ומהר-מהר יתנפצו לרסיסים
וכמה שזה כואב
הזכוכית הבלתי אנושית הזו
שחודרת לך עמוק לאור
ומזכירה לך כל הזמן שהיא שם.

החיים שלך.


--------------------

נסעתי הלכתי קניתי עישנתי
שתיתי נסחפתי נישקתי אכלתי
ראיתי ידעתי דיברתי הקשבתי
הבנתי רציתי בכיתי צעקתי
צחקתי נשברתי נגעתי חיבקתי
חייכתי סיפרתי נפגעתי מלמלתי
חיכיתי ישבתי נשמתי הרגשתי
חיכיתי חיכיתי שילמתי חזרתי.

איזה מזל שיש אוטובוסים עד 23:23....