והוא שוב איתה. החיבוק שלו נראה חם ועוטף. היא רק רצתה לחוש
אותו. הוא אחז את פניה ונישק אותה ללא בושה, למרות שעמד במרכז
הקניון החדש, ביום הפתיחה שלו, על הבמה, שוב ביחד איתה. היא
שאפה את האוויר ונזכרה בבושם המשכר שהיה משתמש בו. המבטים
הרבים והמתשתאים שנשלחו אליו לא הפריעו לו, כי לו, לא היה
אכפת, והיא ידעה שהיא, היא לא חשובה לו כלל. אכפת היה לו רק
ממנה.
ואז היא ראתה את פיה נע וכמעט יכלה לשמוע את קולה הפשוט מציין
במשך שתי דקות תמימות:
"תראה זה לא אתה זה אני/
יש לי בעיות במערכות יחסים/
אני נמצאת בתקופה די קשה כרגע/
אני חושבת שאנחנו צריכים קצת פסק זמן אחד מהשני/
אבל תמיד נישאר ידידים, נכון?"
אחד מהמשפטים המטומטמים האלה או אחרים שהכירה היה מה שהיא
דמיינה לעצמה שנאמר לאחר שראתה את פניו משתנים מארשת של אושר
לתדהמה, חוסר הבנה, חוסר אמונה, ולאחר מכן לעצב עמוק. הוא עצם
את עיניו.
כשפקח אותן שוב, היה נדמה לה שעיניו המנצנצות פתאום איבדו את
הפוקוס שלהן. מבטו היה אבוד, ושוטט ככלבלב אובד על הקהל. רק אז
הוא ראה את ההיא. ההיא שתמיד הייתה לידו. היא שתמיד רצתה אותו
ואהבה אותו, גם אם מרחוק, גם אם לא היה אפשר. הוא היה שלה תמיד
גם אם הוא עצמו לא ידע זאת. ועכשיו, עכשיו הוא ידע.
היא עטתה על עצמה את ארשת הניחומים והעידוד המוצלחת ביותר
שידעה והחלה להתקרב לבמה.



מוקדש לאוהבים ולסובלים, ולאלה שלא יודעים לסיים מערכות יחסים.