משום שהשמיים להטו בבואי
חרכתי השתקפויות בחלונות הראווה.
לפניי, הכלבים הלחיתו בצימאונם
אחר טביעותינו הישנות
והכל נחפז:
אוטובוסים פעורי פה ממהרים להקדים
ילד מבוהל חוצה נערה זולגת שלגון
קולב הכובעים המשומשים
חסר אחד, אדום
והצלם הזקן מן המסעדה
שאהב אותך.
מול זרותי הפתאומית
כאילו התייראה ממני,
העיר חרצה רחובות חמים משוננים
ובתוך הרעש מלמלתי את דומיית אי-בואך
כמו תפילה של תיקון.
זעיר-זעיר הפינות כבר מתפייסות איתי,
מתבהרות בשמש הקפדנית
ואולי עוד מעט החום יאציל אותך מכל העברים
אך ידיים לא יושטו.
רק את תשלחי בי חיוך לבן
ואני אשלח בך את כלבי השיכחה
תועים ורעים. |
