כשאתה לא יודע מה אתה מרגיש אבל אתה מרגיש הרבה מזה וכל מה
שנשאר לך זה זיכרון כי היא כבר הבינה שזה לא זה,  ואז אתה מבין
אתה יודע שזו היא, אתה יודע שאתה צריך אותה, אתה יודע שזה לא
יהיה כשהיה, בלעדיה...

ואם היא תחזור, מה אז?  -  שום דבר לא השתנה..?   -  אתה כל כך
טיפש עד כדי לא להפיק לקחים מן העבר, אז לא פלא שאתה לבד..
החוכמה היא יתרון, כשאתה מוותר עליה אתה עושה כן על הרבה
יתרונות הנלווים לה.

עוד אחת מרבות המותרות, היא אהבה, והיא שנויה במחלוקת שהרי
הגדרתה כמותרות, מקבילה בנכונותה להגדרתה כצורך בסיסי, אתה
צריך אהבה, כמו שאתה צריך את החוכמה, שניהם בשביל לעבור את
היום בשלום ובשמחה.

מכאן  -  המשותף לשניים  -  שניהם צרכים, ומותרות, אך יותר מכל
שניהם גורמים בסופו של דבר לשום דבר מלבד צרות.

ושניהם מתנגשים שהרי הרגש מהווה מזרן להיגיון, בכל פעם שאנו
יוצאים מאיזון ולא מתאימים מחשבה זו או אחרת לסכימה מחשבתית
קיימת, אנו מוצאים את זה קל יותר להשליך אל הרגש, מאין פח זבל
של היגיון, כל אשר לא מתאים לנו לקבל אנו משליכים לעבר תסריטאי
פנימי שכותב לנו טרגדיות יווניות, ברוב המקרים ההיגיון מנצח
ומי שחושב שהוא איד בלבד, טועה שהרי בסופו של דבר כאלה מתים
אחרי האהבה הראשונה.  

מכאן על רגש  -  קיים על מנת למלא חלל דמיוני של אושר במציאות
עגומה.