האדם הריק התעורר לקול צלצול השעון בבוקר.
הוא קם, התלבש, אכל, שתה קפה שחור, קרא את העיתון, נישק את
אישתו והלך לעבודה.
דייקנותו וחריצותו של האדם החלול הקנו לו את תואר העובד
המצטיין. השעות הארוכות שבילה במפעל ההיי טק הנחשב עברו עליו
כאילו היה בבית עם משפחתו. עתה עבד על פיתוח רובוט.

הרובוט היה אחד מהפרוייקטים החדשים והסודיים של החברה. הוא
מסוגל היה לדבר, לשמוע ולהגיב על פקודות של אנשים, וכמובן
להתחבר לאנטרנט (אף שכרגע לחברה לא היה מושג איזה צורך יש
בכך). הרובוט היה מסוגל להשמיע מוזיקה, לקרוא סיפור, ועל הצג
השטוח שלו ניתן היה אף לצפות בטלויזיה או לראות סרט. אך
הרובוט, כמו רובוטים טיפוסיים היה חסר דבר אחד: נשמה. וזה היה
תפקידו של האיש החלול.

האיש הריק הסתכל בשעונו. שוב הסתיים היום. האיש החלול יצא
ממשרדו, נעל אותו, ונסע לביתו בפורד פוקוס החדשה שלו. הוא
נכנס, הדליק את הטלויזיה, צפה באנשים בני לאומים שונים
מתפוצצים יחדיו, פיהק, אכל ארוחת ערב, התרחץ, דיבר קצת עם
אישתו על היום שעבר, נישק אותה, והלך לישון מוקדם. ישנה עוד
הרבה עבודה למחרת.

הרובוט התעורר לקול צלצול השעון בבוקר.