חזרתי מאיפשהו. למה חזרתי לבד, אני לא זוכרת. וחשבתי על משהו
שלא חשבתי עליו כבר מלא זמן.
אני. באוטו. אבא ואמא ואני. חוזרים מאופקים, מנעמי וסבתא. הם
במושבים הקדמיים, אני מאחורה. החושך, או האורות המוזרים של
אופקים בערב. לא מקום יפה. מקום מיואש טיפה, אפשר להגיד. אנחנו
לא תא משפחתי.
אנחנו שלושה.

ניסיתי ללכת לישון. עד שהצלחתי, הרעש החורקני של הנעימה
המעצבנת של החמת חלילים בקלטת שלי דיברה אליי שוב. עד ששכנעתי
את עצמי לנשום רגוע ולשים דברים בפרופורציה, היא ממשיכה
בחרקנותה וחוזרת ואומרת לי "אבל לאאאאא..... שום דבר לא
בסדר...". אותה נעימה שוב ושוב. שוב ושוב.
קופר נכנסת ואני מבקשת שתריץ את זה קדימה. מתישהו אני אצליח
להירדם. מתישהו אני נרדמת. מתישהו הכל לא ברור ואני מתעוררת
וחולמת ומתרוממת מהמיטה ומדברת אל האנשים שבראש שלי, של החלום
שלי. אותם אנשים. 4 בלילה. כמה אני אוכל עוד להמשיך עם זה?
אני מבקשת מהחלומות הרגילים שיימשכו.
ומצד שני... הבוהק שלו. שאני רואה בחלום עכשיו. אני רוצה שהוא
ייעלם? אני רוצה שזה ייעלם. לעכשיו. מתישהו אני אוכל להסתכל
עליו הרבה. לקלוט כמה שיותר מהבוהק הלבן החיוור הזה, זורח זאת
לא המילה. שם, זאת המילה.

ואני חושבת על האנשים שאהבתי. כמה הם שונים.

ואני קמה בבוקר. עדיין לא ברור. רבע לשמונה? למה? סתיו לא
העירה אותי? הא. נזכרים. שיעור מאוחר יותר היום. אין שעה
ראשונה.

ושוב אין גשם.
אני מחכה לגשם. אבל לא. לחכות זה לא טוב.

והמחשבות בראש שלי. בכל זמן נתון יש כלכך הרבה מימדים שאני לא
שמה לב אליהם. לכתוב סיפור ולהיות מרוכזת במה שלהוציא את
הדברים האלה עושה לי. ואז להיכנס לשלב אחר.
של כמה שהכל יכול להיות שונה.
של כמה שאני יכולה להרגיש שונה.
של כמה ממש עכשיו יכול לקרות משהו שיכול לגרום לי להרגיש הרבה
יותר רע ממה שאני מרגישה כרגע. ואז אני אשים לב כמה הרגשתי
הרבה יותר נחמד קודם.
של לא להיות מודעת לכיתה הזאת. לאנשים שאני לא מעריכה שאומרים
דברים שלא שמים לב אפילו שהם יכולים לשים לב, וכמה שזה ישים
אותם בפרופורציות לעצמם. שפתאום הם, זה הם. גם אם הם מראים את
זה או לא.

קמתי בבוקר היום. לני ריפשניט. או משהו כזה. ריפנשטלפ. היא
הייתה הבמאית של כמה סרטים נאציים. נורא ידועה בזה. קמתי
בבוקר, חזרתי למיטה. התעוררתי לגמרי. נכנסתי להתקלח - לני
ריפנשטלפ. אם אני אגיד את השם הזה למישהו, הוא יגיד לי - "מה
איתה?" ומה אני אגיד? שסתם רציתי להשוויץ בזה שאני יודעת? או
לבדוק אם הוא יודע?
נו. באמת.

אבל למה השם שלה בראש שלי? בת 90 בערך, ועדיין צוללת. הייתה
יפהפיה. עדיין מבריקה. הרבה חיים. לא מתנצלת על מה שעשתה - על
הסרטים שהפיקה, שמהללים את היטלר. סרט על האולימפיאדה ההיא
בגרמניה.
ומתישהו שיעור. זה לא נכון להגיד שפתאום הגעתי לשיעור. בגלל
שאני זוכרת איך הגעתי אליו.
אבל התחיל שיעור, והוא לא כאן.
אבל יש לי סיפור ביד, של אניש, שמראה לי כמה אני מבזבזת את
הזמן שלי.
אז הוא לא כאן, אבל מה אני עושה כאן?
זה אומר שזה יעלה לי שוב. שאני שוב אצטרך להתעמת עם השאלה
הזאת. לדבר עם רעות. עם אבא.

אוף, שיעור ספורט אחרי השיעור הזה. למה? למה אני כאן באמת.
והתשובה בראש שלי. בגרות.

וחברים.

וכל המחשבות שבראש שלי שפשוט לא מסתיימות.

מה המטרה של לכתוב את הדברים? בזבוז נייר. לאן כל זה מוביל? מה
ייצא מזה?
החוט, המסילה שבתוך המכרה, זה... מה החיים שלי.
מה החיים שלי היו ומה הם עדיין.
אני לא נשארת בשיעור. הוא ייגמר עוד שנייה.. אבל אני נשארת.
עם עצמי.

                                                    דצמבר,
2001