אשה מבוגרת, דמעות מזילה.
אחרי שנים עוד חושבת כי הכל בגללה.
בעלה טמון מימין, בנה אהובה משמאל.
באדמה הזו, לי היא אומרת, "השארתי הכל".
גם מלחמות העולם מתגמדות, ושואת היהודים- יום רע במיוחד.
עם מותכם יקיריי, היא אומרת, "מת בי משהו שלא יחזור לעד".

ובין הצמחים השוטים שמכסים קברך,
למילים היפות המנציחות זכרך, קל לאבד חשיבות, נעלמת כל משמעות.
כי איך ניתן לתאר אדם שחינך למאבק אך על עצמו בקלות כה ויתר.
ובראש הכל ידוע, אך הלב מתכחש, ואחרי שש עשרה שנה צפוי כי
יתאושש.
אך לשווא.

וכאדם שהינני, שריריי והסרקאזם כמגן, שומרייה האחרונים של
נפשי.
ואוכל תמיד לומר כי " לא היה זה אישי" .
אומר כי בחרת בשביל אותו חשבת לנכון, שביל חד סטרי לכיוון
ישימון.
ועדיין ישנה תחושת המחנק בגרון, לא מטשטש הזכרון...

והשנים חולפות, ואינך רואה את מה שגדלתי להיות.
ותחושת הריקנות, היא כבר משהו רגיל,
אובדנך כואב בכל גיל.
והזמן שחולף לא מגרה את פצעיי להגליד,
חסרונך אבא הוא החור שייישאר בי לתמיד.