פעם היינו מהלכים -
מדלגים אולי,
מקפצים אולי,
שטים בעולם כמו אותה הרוח ממסכת ברכות,
בתוך הלילות שלנו,
בסימטאות קרירות,
בלי משא על הגב,
בדוק, בשקט.
והיינו מביטים עין אל עין,
והיינו מהדקים נפש אל נפש,
ומרחפים -זו המילה-
כמו פרפרים מסביב לנקודות של אור.

אחר-כך ניטענו בקרקע
על ריצפת בטון עמוסה
(שצריך לנקות בכל יום שישי)
וטרחנו,
ונהדקנו לריצפה
ונהדקנו לקירות
ונשמנו בקושי
בלילות שהופקעו.

(לפעמים היה שם כוך שקט
וספסל מעוצב
וכרית
בצידי הדרך,
בעומק הזמן
ואנחנו נחנו-אגרנו-נשמנו-רווחנו
ויצאנו מהכוך הקטן.)

ומלאנו זיפים בפנים
ומטפחות בשיער
וטפסים וכספים
ועול בצוואר.

בסוף כולנו נלך עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים,
עם בקבוקי חלב,
ועם מבט סמכותי
ותיקים על הגב;

ניפגש בחצר מסביב לשולחן
במצודה המוארת
ונדבר על כוסות תה וקפה, וקצת רוגאלך מהסופר
שקנינו בלחץ של ההכנות לשבת,
על בתי-ספר, ובתי-כנסת ובתי-אנשים
ובתי-חולים ובתי-קברות,
כשהם ישחקו מסביבנו
ופרפרי הלילה ירחפו סביב למנורות הפלורסנט.