פעם היה איש ורוד.
האיש הורוד היה מאוד ורוד. הוא תמיד ראה ורוד. כל דבר הוא ראה
בצורה חיובית. היתה לו מגבעת ורודה ובה היה תקועה בשוליו פרח
שחור, זה היה הדבר היחיד אצלו שלא היה ורוד. הפרח גרם לו לשמור
על השפויות ולאזן בין הטוב לרע, בלעדי הפרח השחור הוא היה מאבד
את עצמו. האיש הורוד יצא לטייל בגינתו האחורית הורודה.
לאחר כעשרים דקות, הוא שם לב שמשהו השתבש. הגינה החלה להשתנות
ונוצרו בה הרבה צבעים בגוון אפור. הוא הסתובב וראה איש שחור עם
מגבעת שחורה, ועליה, פרח ורוד נבול. היוך רחב היה מרוח על פניו
מאוזן לאוזן, חיוך מרושע וערמומי.
"זמנך הגיע" אמר האיש השחור.
פתאום בשיא הפתאומיות כל הגוונים שינו ציבעם לשחור לילי כהה
מאוד.
האיש הורוד נעלם, וגם האיש השחור.
הכל החשיך והפך ללילה חסר כוכבים וירח, לילה ריק שמביע אכזבה
ודיכאון, כזה היה האיש השחור.
לכל אחד יש איש כזה, גם ורוד וגם שחור. הכי חשוב, תמיד תשמרו
על הפרח הזה של המגבעת בלב, בשביל לשור על עצמכם במציאות
ההרסנית והכואבת או המאושרת והילדותית.
הפרח הזה של המגבעת, נאבד לאיש השחור והכל נעשה אפל.
האיש הורוד עדיין חי בשימחה, ללא המגבעת בשיגעון מתמיד.
אנשים ללא מגבעת מתמוטטים בקלות, אני אומרת מניסיון.