היא מתקשרת אליהם, קצת עצובה
ההורים בחדר השני צועקים על הקירות
דממה בחדר, המוסיקה בראשה צרובה
המלל רץ בחלל שורות שורות.
הם אומרים שהם יבואו לכוס קפה וסיגר
יש להם חיים, בכל זאת.
ובסוף הם בוכים והיא מחבקת כר
חזקה כסלע כשהיא זורקת
אמרות נדושות
צעד ועוד צעד ועוד
שמאל ימין שמאל
מי שמאחוריי ומלפניי ומצדדיי
הוא העומד.
ובכל זאת היא דורכת לה במקום
גם ככה כשהיא רוצה לדבר
במקומה הם מתחילים לבכות.
והיא אומרת שחיטטה במכתבים צהובים
עם נמלי נייר ואבק
הם נזכרים באהובים הנושנים
ודמעות זרות פולשות לכרה המחובק.
היא מסתכלת בקנאה, יש לה נוסטלגיה כשיריון
איך פעם הייתה רגישה כל כך
והמדע שמקרר אותה ומכניס בה היגיון
רק גורם לאי שקט ולמחנק
אבל בחוץ, היא איתנה.
כמו סלע.
סלעים
מישהי אמרה שגם סלעים זה לא לנצח
צעד ועוד צעד ועוד
שמאל ימין שמאל
מי שמאחוריי ומלפניי ומצדדיי
הוא העומד.
ובכל זאת היא דורכת לה במקום
גם ככה כשהיא רוצה לדבר
במקומה הם מתחילים לבכות.
ותפתחי את הספה, הם אומרים
הספה השחורה והרכה
תפתחי את הספה
הם אומרים
תפתחי אותה
תפתחי אותה |
