אני אוסף את עצמי עבורך
למשהו שאפשר להחזיק בו
וכבר לא מנסה להסתיר
את הטלאים שתפורים לי על העור.

ינואר היה כמו כף יד שמנמנה
של תינוק, שלא עוקב אחר
התנועה מתפתל של אצבעותיו
ופבראור יהיה שמח יותר
ממרץ
ובמרץ ימלאו לי עשרים ושלוש.
כמה אצבעות צריך
בשביל לספור את כל הנמלים חרוצות
שרצות לי בדם במשך ימות השנה.

וכשאני נפרם מחלקיי
את צוחקת,  גם את מתפרקת לפעמים.
שנינו עשויים מכל-כך הרבה צער וגעגועים,
שבעצם אנחנו עשויים משום דבר.

לפני שנרדמת במיטה
סיפרת לי שאת מתגעגע
לדירה הירשולמית שלי.

מתגעגעת לשמיכת הצמר
עם הציור של הנמר
ואת תחבקי אותה
ברגע שנגיע.
אז בוודאי,
נפתח את הדלת השקופה לרחוב.

וכשנחזור, אמרת,
כבר לא יהיה חורף.
ועשית פרצוף עצוב של דובי
שנלקח מסביבתו הבייתית
וכל נשמתו מתנקזת
לשני כפתורים חומים-אטומים
ומלאי חיים

מילמולי אדם בשנתו
הן מדורות המצוקה
שהוא מבעיר
על ההרים הפרושים
במרחביו הפתוחים
של החלום.

(מחשבה שחלפה בראשי
כשפסעתי לכיון הדלת
אחרי שנרדמת)