שכבתי לי, סרוע על ספת הנוער החדשה שלי, מביט לא מביט
בתיקרה..
אחחחח, חשבתי, ועקבתי אחרי סדק מסויים בטיח על הקיר שמולי.
אט אט, הבטתי סביבי, בפריטים בחדרי:
כיסא המנהלים הישן, שקנו לי עוד בכיתה ב', שולחן העבודה החדש
שהביאו מהמשרד של אבא שלי, לאחר שנסגר.
זו אשמתך שהחברה התפרקה, אתה יודע... אם היית סותם את הפה, ולא
מתעקש על לבוא פעם אחת לפגישה של אבא שלך עם לקוח, לא היו
מסרבים לו..
המשכתי להביט סביב. מערכת הסטריאו שקנו לי לבר מצווה, קופסאות
הלגו העתיקות, הגיטרה של דוד שלי, ערימות הספרים המבולגנות. לא
הייתי צריך לעזוב את בית הספר.
עכשיו, מה נשאר לי לעשות עם החיים שלי? אני אראה את כל החברים
שלי גדלים ובאמת נהיים משהו, בעוד שאני..אני סתם שוכב לי על
ספת נוער מזויינת, בוהה בתיקרה המתקלפת..כנרא שזה מה שאני יעשה
כל שאר החיים שלי..
"דור!" פתאום שמעתי את אבא שלי קורא לי. "מה?" צעקתי בחזרה
בקול מבועס. "קום! כבר שתימעשרה בצהריים! יש לך ללכת לעבודה!"
"אבל אין לי כוח!"
"עבודה בחברת סטרט אפ היא תפקיד מבוקש...יש אנשים שהיו הורגים
בשביל עבודה כזאת!"
"טוב, טוב, בסדר! אני בא!"

קמתי מהמיטה, לבשתי את חליפת העסקים שלי, ויצאתי החוצה...רק
שאני לא יפספס את האוטובוס...אני כבר מת להשיג רישיון...