כל בוקר, בשעה שש ושלושים בדיוק, כשהייתה  יוצאת אל עבר
מכוניתה, היתה רואה אותו מהלך עם כלבו ועיתון הבוקר פרוש
לפניו. לעיתים גם היה מתאמץ לקחת עימו כוס פלסטיק מלאה במשקה
חם. הכלב מושך אותו בחוזקה והוא  נגרר אחריו, מנסה לקרוא או
לשתות. לא תמיד ברור מי המוביל ומי המובל.

נדמה היה שהכלב מדריכו, כאילו בכוונה לעלות על כל המוקשים
האפשריים שבדרך: פח האשפה הירוק, עמוד החשמל, ערימת פסולת.
צייתן וממושמע לא היה מוותר, עולה על כל המכשולים כולם, אבל לא
מתרגז. רק מתאמץ לקרוא העיתון או ללגום מן המשקה. היא עקבה
אחריהם, כמעט שוכחת להתניע,  ואולי קצת מקנאה. היא מעולם לא
הצליחה לפתח מסירות כזו לפעילות גופנית קבועה, עם או בלעדיו.

לקראת הבוקר,כשהחל הגשם לרדת, מתופף על הגג בנקישות עבות
וגסות, חשבה שהפעם ייעדר ממקום הליכתו הקבוע. אך להפתעתה,
הופיע כמו תמיד, בשעה היעודה, חמוש במטריה רחבת תיתורת וחמורת
סבר.  את נעלי הבית החליף במגפיים גבוהים, ועל  צווארו עטה
צעיף צמר ירוק  בוהק. בסקרנות בהתה במעיל הגשם שלו, שכבר ראה
חיים הרבה יותר יפים. עיתון הבוקר   מקופל  הפעם למהדרין, כשרק
כותרת כתבה קטנה גלויה. הכלב  כתמיד משך אותו בחזקה,  והוא
מועד כמעט  אך המשיך, מתנדנד וממשיך. התבוננה בו מוקסמת מבעד
לשמשות המהבילות של מכוניתה .

למחרת,  התבייש הגשם והתייבש, אבל הוא לא התייצב. מודאגת ישבה
במכוניתה, החימום מופעל והיא  ממתינה רועדת. אך הוא לא הופיע,
לא באותו יום, ולא ביום שלאחריו. כעבור שבועיים, ראתה אותם
פוסעים, גבס חנוט על ידו הימנית, ובקצה השרשרות שני כלבים.
הפעם לא התאפקה, נחפזת אחריהם ברגלים טופפות.

הוא הרים את עיניו מהעיתון, תוקע בה מבט שואל, האזין ללהגה
בקוצר רוח גובר.  "הגבס על היד?! אה, כבר מזמן הייתי צריך
לעבור ניתוח,  לא, מה פתאום בכלל לא קשור לכלב שלי. מה את רוצה
מהכלב שלי? כלב טוב ונאמן.  הכלב החדש? זה בכלל לא הכלב שלי
אלא של הבן שלי שנסע לשבוע לחו"ל, וביקש ממני לשמור עליו, וחוץ
מזה מה את בכלל שואלת? עוקבת אחרינו כל יום, מהמכונית שלך. אל
תחשבי שלא ראיתי! כן, אז אולי תתעסקי בעניניים שלך ולא תדחפי
את האף שלך לעסקים של מישהו אחר."

נסוגה בבהלה, נזופה, נכנסה למכוניתה ומיהרה להסתלק מהמקום,
כשקול אחד מנקר בראשה, הולך ומתגבר. מטומטמת אחת... פרה שמנה.
פרה מטומטמת אחת. תמיד את צריכה ללכת ולהתאהב באדם הלא נכון.
טיפשה אחת, מתי כבר תלמדי?