"בן 28 ועדיין לבד..." הוא כתב וליבי מצטמק,
בכל פעם שאני פוגשת בבדידות אני רוצה לחבק את העולם,
לנשק, לאהוב, למלא אותו באהבה ובחום,
גם אם זה זמני,
גם אם זה לרגע אחד,
שידע, שיש דבר כזה אהבה
שגם לו מגיע שיאהבו אותו, שאין בו דבר פגום.

ואם היה זה אפשרי האם היה הוא מקבל את רחמיי?
כי בעוד שהאהבה היא הנערצת, הרחמים הם השנואים מכל
ואיך ניתן להסביר שהרחמים נובעים הם ממעמקי האהבה?

וכשייסתיים אקט הרחמים, ואני אלך
כי אני תמיד הולכת, ככה זה כשאוהבים את כל העולם - לא ניתן
להישאר במקום אחד
הבדידות תתעצם,
ואני אדע שוב
שאין בכוחי לעזור לעולם.

והבדידות כבר מזמן חילחלה גם אליי
למרות שמעולם לא הייתי לבד.