בכל לילה, לפני שהיא הולכת לישון
היא מוציאה קופסה חומה ובלויה
מתחתית המיטה.
זה שלימינה נאנח.
אין לילה שבו היא לא חוזרת
על הטקס הזה שלה.
פניה אומנם חרושות קמטים
אך עינייה נפקחות כל פעם כבראשונה
כאשר היא פותחת את המכסה.
היא מוציאה זוג נעליים ורודות קטנות
ומלטפת אותם.
אל מול רוחה עולה דמות
של ילדה קטנה עם עיניים בורקות וחיוך שובב.
היא מלמלת מבין שפתיה את שמה.
היא לעולם תוכל לשכוח אותה
לאחר שיצאה מן מהגיהנום
(כך כינתה את המקום)
ושבה לביתה ההרוס
מצאה את שתיי אלו.
הנעליים הללו העשויות
מסאטן ורוד ומבריק,
אשר בתה כה אהבה
ופיזזה בהם במשך שעות.
זה שעתה לצידה הכיר אותה
רק לאחר שעזבה את המדינה
הארורה והגיעה לכאן.
הוא לא חווה את המלחמה
כעת הוא יושב מאחוריה
ומלטף את ראשה בעדינות ורוך.
היא נושקת לזוג נעליי הבלט,
מחזירה אותן לקופסה הבלויה,
ומכניסה אותה מתחת למיטה.
הוא מחבק אותה עכשיו ומוחה
דמעה מעינייה.
והוא אוהב אותה, כל-כך אוהב אותה.