הרכות, הפשטות,
הקלות של הידיים שפשוט מלטפות
נוגעות-לא נוגעות
לוחצות לרגע ומשחררות כאילו לא היו.
הזריזות, המקצועיות,
כיד צייר המשרבט דבר מה על הבלוק שנמצא מולו
כך היא מנגנת לה על הפסנתר.

עוצמת את עיניה. מתרכזת.
התווים נמצאים אצלה בתוך הראש
האצבעות שלה מקפצות בין קליד לקליד
כל תו ותו נשמע היטב כאילו היא מקדישה לו לחיצה ארוכה
אך כשמתסכלים כל מה שניתן לראות
את אצבעותיה נוגעות בקלילות רבה על הקלידים.

הייתי מתחלף איתה.
כך בדיוק הייתי רוצה להראות מהצד,
חושב לעצמי שכל מה שצריך זה אימון
חוזר הביתה. יושב מול האורגן
מנסה גם כן לנגן במהירות,
לא יוצא.
מנסה שוב ושוב
מתחיל במהירות, טועה, מתעצבן.
סבלנות, אני אומר לעצמי.
מנסה עוד פעם, עוד פעם אחת.
אני אצליח, אני יודע.

הו, ההתחלה נשמעת היטב
ממשיך באותו קו. אני לא מאט לרגע
נמצא בתוך סערת הרגשות של הקלידים
ואז, לפתע. טעות.
איך זה קרה? סי רגיל במקום סי במול,
מנסה להתגבר על הטעות
אבל אז הנורא מכל קורה, הריכוז...
הוא אבד לי בגלל הבלבול.
הדם עולה לראש,
העצבים מתחילים.
סוגר את האורגן,
עוטף אותו.

פעם הבאה. פעם הבאה אני אצליח יותר.
ואולי בעוד כמה ימים, חודשים, שנים
אגיע לרמה של אותה פסנתרנית.
כך אני חושב לעצמי,
אבל עמוק עמוק בתוך ליבי
אני יודע....
שבלי סבלנות לא אגיע לשום מקום.
ואין ביכולתי את הכוח לשנות זאת,
לפחות לא כרגע. לא בשלב הזה של החיים.
יש לי הרבה מה ללמוד מאותה פסנתרנית.
כל שעליי לעשות זה לקחת החלטה ולדבוק בה
בדיוק כמו שהיא עשתה,
אחרת לא הייתה למקום שאליו היא הגיעה.