התעוררתי משינה עמוקה. נועה ישבה לצידי וקיפלה את שק השינה
שלה. העבירו אותי לכיתה של נועה שי ורועי. רק בגלל שלא היה
מקום בכיתה שלי, רק לטיול השנתי. חלמתי אתמול על ג'ניס, הבס
שלי. היא נראתה אנושית. היא הייתה שחורת שער , בעלת עיניים
אדומות. ארבעה פסים כסופים היו משוכים בשערה. "כסיל.. רק עוד
כסיל.."- היא אמרה בעדינות, בקול נמוך שלא תאם את חזותה
העדינה. חשבתי עליה, בתוך כדור זכוכית. אם היה דבר כזה למכירה
הייתי קונה אותה. "נו... בוקר טוב יפיופה"- אמר שי ובעט ביצור
שנראה כמו זחל ענקי. נועה צחקה ושאלה בעדינות: "נו גיא..מתי
תהפוך לפרפר? גולם אתה כבר לא יכול להיות.." "חה חה.."- אמרתי
במרירות ויצאתי משק השינה.גל קור הכה אותי בצאת משק השינה שלי.
התלבשתי במהירות והלכתי לצחצח שיניים. מכיוון שבעל חניון הלילה
שבו לנו לא נראה בשטח כבר מאז שהגענו לשם אמש, נאלצנו לטפס
למקלחות- כיורים-שירותים בעזרת סולם, ולהכנס דרך החלון
המינימלי, מה שהבטיח לנו שכל הבהמות השמנות שהיו בכיתה יקבלו
במהלך היום ריח איום.
סייימתי את מעשי בשירותים ויצאתי מהחלון. השתהיתי על הסולם
בשביל לקבל איזשהו מושג על פני השטח. פתאום הרגשתי זעזוע.
מסתבר שאיזה ערס אידיוט הפיל אותי על מהסולם.בגדי התמלאו באבק.
התרוממתי על מרפקי בשביל לגלות ששי נועץ בי מבט נבזי, ושנועה
לא ראתה בכלל שנפלתי. את רועי בכלל לא ראיתי. "ג'יא"- אמר
ראהיב, המדריך האתיופי שלנו ועזר לי לקום. באותה נקודה אני
אישית רציתי להתחיל ללכת או משהו, רק בשביל להתחמק מהמבטים של
הכיתה. משאלתי התקיימה. התחלנו ללכת לכיוון וואדי עמוק. עדיין
לא ראיתי את רועי. התקדמתי לתחילת הטור ועצרתי. חיפשתי אותו
במבטי. הבן אדם היחיד במקום הזה שרוצה לדבר איתי, ולאו דווקא
עם שי, ודווקא הוא נעלם.  עמדתי ליד המים. פתאום איבדתי את
יציבתי, החלקתי לתוך המים. ראיתי את צורת הנחל ממקודם, מעט
מים, והרבה סלעים. שמעתי "בום" גדול בתוך הראש, ואז נוזל חמים
פורץ מתוך ראשי. ראיתי רק אדום בוהק.ואז החשיך. "ג'ניס?"-
קראתי באפלה בתקווה. ואז ראיתי אותה. עיניה בוהקות באדום מדמם,
עורה זורח באפלה. היא הייתה בכדור הזכוכית שלה, רק שהפעם לא
היא לא צפה בנוזל שקוף, אלא בדם סמיך. לאט לאט הדם האפיל על
דמותה, הופך אותה לכדור אדום זוהר. קמתי על רגלי. הייתי ערום,
בגדי נהפכו לערפל ונסחפו משם. הרגשתי את אורה המחמם. רצתה
לתפוס אותה בידי, אך היא התרחקה ממני. הלכתי אחריה, מוקסם
ושבוי. אור לבן נראה במרחק. ג'ניס ריחפה בהירות הולכת וגברת
לכיוונו. רצתי אחריה, מתעוור, נשימתי נעתקה ממני, רגלי נמסו
לתך הרצפה. פתאום חזרתי. הרגשתי את גופי נתקע בשער מתכת גדול.
ג'ניס נסחפה ממני. עצמתי את עיני.

"אין לכם מה לדאוג"- אמר איש קירח שרכן מעלי. פניו נראו לי
מרושעים, מטושטשים. "רגע!"- שמעתי קול נשי מעלי. "תראו, הוא
מתעורר!" מבטי התמקד. המורה שלי, הרופא התורן בבית החולים
"הדסה", נועה, שי, ואפילו רועי הנעדר רכנו מעלי. על פניה של
נועה נחרשו שבילים קטנים ומימים של דמעות. "היינו בטוחים
שהלכתי"- היא אמרה בקול חנוק והמשיכה-" אבל חזרת. תודה". היא
כרכה את שתי ידיה סביב צווארי ונשקה לי. רועי חייך אלי מהפינה,
נאנח. ואפילו שי, שי האגוצנטרי, שי הכוכב, שי הזוהר- נראה
כאילו כיבו את האור התמידי שזרח בשתי עיניו. הוא לא אמר מילה.


נועה הידקה את אחיזתה בי, והתיישבה לצידי. כרגע זה מה שאני.
נער עם חתך עמוק במצחו, ונערה, נערת חלומותיו לצידו, שניהם
בחדר מיון, והשאר... השאר מטושטשים.