ואני רוצה לכתוב משהו. אבל אין לי משהו מיוחד בראש, או שאולי
יש לי. השמש בחוץ, ואני מפסיד אותה, כאשר אני יושב מול המסך,
שהוא מן קופסה של אשליות ואנשים בחוץ עושים עכשיו פיקניק,
ומקימים בזאר. וביתנים של משחקים - "נסה עד כמה שתוכל". ואני.
שבחרתי לשנות את העולם לחלוטין, דרך מקלדת שלא באמת אומרת או
מביעה משהו, יושב לבד, או עם עוד אלפים, או מאות בודדים, או
בכלל לא, כי כולם עזבו את אותו חוסר הטעם. והאנשים בחוץ אוכלים
להם כריכים, משפחות ברחוב בצוותא עם הילדים. אני מביט דרך
החלון  וזה בעצם הכי הרבה שעשיתי היום, עד עכשיו. הורים שרים
עם ילדיהם מלאי החיים. מתחבקים חיבוק משפחתי. וגם המשפחה שלי
קוראת לי, אומרת שאפשר, שכדאי, ושחבל לבזבז. אבל אני ב"כלא"
הזה של עצמי מנסה להוציא עוד מטבעות של יצירה מהרצפה, מהמקלדת,
מהמסך. ואני מפסיד את השמיים השמחים. ועוד ועוד שיטוט חסר טעם
במבוך טיפוגרפי, בין תמונות צרובות שלעומת העולם האמיתי הן רק
צל. והשמש בחוץ, יש בה עכשיו מעט צער או חשש. "אולי תבוא
החוצה?" היא שואלת בחביבות. קצת בתקווה. קצת בעצבות. אבל אני
משחק בינגו מול המסך, עם יציר דמיוני, או מלאכותי. והאנשים
בחוץ כבר אחרי ארוחה. האב מדליק מקטרת עם טבק ירוק, מיוחד,
בטעם קוקוס, כזה שלא מזיק לריאות, והוא נשען על המכונית בצבע
תכלת שלו. הילדים בטח קפצו רגע הביתה, להחליף מדבקות זה עם זה.
מדבקות של פרפרים צבעוניים שהרוויחו בבזאר משפחתי אחר וכמותם,
עוד מאות או אלפי משפחות ברדיוס הזה. לאט, לאט, האור מתחיל
להראות סימני דאגה. ואני שואל את עצמי, יש עוד אנשים בעולם
במצב שלי?

נראה שהאיש בחוץ מתחיל לארוז. הוא ואשתו היפה וילדיו, נהנו
מהיום המיוחד. אני בטוח שמחר לא תהייה לי הזדמנות כזו. אבל
אולי אני עוד יכול לקחת סיבוב אחרון על גלגל הענק שבחוץ, אני
יודע שהם לקראת סגירה והמחירים עלו עקב מכירת של רוב הכרטיסים.
והשמש. היא ירדה מעבר לבניינים, והאור כבר לא שמח, ומלא חיים
כמו קודם, הוא מודאג מהמוות של עוד יום שנמוג. ואני שולח שליח
אל הגלגל הענק, יציר דמיון, והוא שואל אם נותרו כרטיסים אבל הם
אומרים לו שהמחיר יקר עכשיו ויש רק עוד שלושה כרטיסים, ושיחליט
מהר אם כדאי לו. וסבא עם הבן שלו קנו כרטיס לגלגל הענק במאה
וחמישים, והם יושבים ועולים למעלה ולמטה, צוחקים. והנה, לאחר
עוד זמן שהתבזבז, העובדים תוחמים את הגלגל הענק בגדר וסגרים את
השער, ומעלים כבלי חשמל למשאית. ואני, שחשבתי שאני עושה משהו
חשוב, רק ישנתי או הסתובבתי בין מילים מקוונות, המועברות
בסיביות ממקור בודד אחר, מכשיר מלאכותי חסר בינה ששלח אותן.
ואין שמש יותר. אין ממתקים של ג'לי לזכות בהם ולהינות מהם
ופרחים לאור החמה המלטפת. רק כעס של ערב. עצב, הדיכאון והשחור
של הלילה. עוד ביזבוז. ובדיוק כמו שאני הזזתי את השורות בפואמה
הזאת וכתבתי אותן בתור סיפור משונה, אני לוקח עוד יום ושורף
אותו. ומוסיף לרשימת הימים שרק אפר נותר מהם...