שדיי, כגלי הים הם,
באים בהפוגות, ונשברים לחופייך.

שדיי, כמזון הם,
נצרכים על ידי, ומתעכלים בקרבך, קורעים את בטנך, מבזים את
תומך.
ותקווה אין, גם לא נחמה.

ובמהרה יגברו הם עליי, ואאמץ את נשיקתה הקרה של העלטה.
והרי תלכי גם את, כמוהה.
ועקבותיה צרובים בי, לא, לא פנתה היא אחור.
בטחי בהם, כי יובילו אותך רחוק ממני, רחוק מליבי השחור.

ומי יבכה אובדני ?
חסרוני כגרגר אבק, יעלם עם רוחות הזמן וישכח.
ויגידו הם - " התפוח לא נופל רחוק מהעץ...",
גם אביו, את חיו, במו ידיו לקח.